רגעי ישראליות בסופרמרקט "מגדלי תל אביב", נחלת יצחק

דודה שלי בוחרת בצל, אומרת בהתרסה לעוזר-ירקן: "אלה לא יפים, אין לכם עוד בפנים?" והוא משיב בפנים חתומות "לא, לא". היא מסתובבת אלי, ממתיקה בהנמכת קול: "לפעמים יש להם והם רוצים שקודם יגמרו את הסחורה שבחוץ", חוזרת בקול רגיל: "אין לכם עוד בצל בפנים, בַּארגזים?"כמבינת דבר, ואולי בוחנת בשאלון שלוש מאות. הוא משיב שוב באותו קול, בלי סימני עויינות: "לא, אין".

אני מרים מארז אֶשֶל ובודק את התאריך - ספורט לאומי לא שוכחים כל כך מהר, מוצא את עצמי תמה בקול: "שתים עשרה בינואר זה הכי חדש?"; אישה בגיל העמידה מפליטה בלי לסובב את הראש "הארבע עשרה", מתרחקת בעוד אפקט דופלר מתגנב אל בין נקישות עקביה שולח אותי להרהור על תרבויות שיחה, על חללים בתוך חללים, עדינים, זמניים. שם, פנים זה פנים וחוץ זה חוץ, לפחות משך רוב זמן הפיכחות.

אישה עומדת לפנינו בקופות. היא מנסה להסביר לקופאית שהיא צריכה בקבוק סודה בטעמים. הקופאית מנסה להבין איזה טעמים. זה נמשך חמש דקות טובות; האישה עוזבת, מוחאת על השירות הלא אדיב - רק כדי לחזור חמש דקות אחר כך עם קינלי פירות יער. מסתבר שאלה היו ההוראות המדוייקות איתן שלחה אותה בת או כלה שילדה זה עתה. הסיפור הפרטי שלה הופך להיות נחלת הכלל, עם כל אי הדיוקים הטבועים בו. הבעיות שלה הן עכשיו הבעיות של כולנו. מרחב אפס.


(*)מהר, כשהכל עוד מנצנץ, שניה לפני שאני חוזר להתרגל

קתדרלת סיינט פול ומוזיאון טייט מודרן - רשמים חולפים

למה הדמויות בציורי הדת הנוצריים, ביחוד בתמונות מונומטליות ופרסקאות למיניהן, תמיד נראות כאילו הרגע הן סיימו את ארוחת ליל הסדר ומישהו בדיוק הציע להן עוד חתיכה קטנ-טנה של קיגל? הבעת סבל נוראי על פניהן, ידיהן מופנות לכיוון אחד וראשן - לאחר, וכל הוויתם רוטטת בְּעֲתָה מעצם המחשבה שכדי לא ללכלך קופסת טאפרוור הם יצטרכו לדחוף פיסה מהבילה של עוגת איטריות מתקתקה במורד גרונן המכווץ (הקליקו להגדלה):

***

אז ככה זה מרגיש, לשמוע קולות בתוך הראש בלי שאף אחד ידבר. מעניין. הכיפה בעלת האקוסטיקה המיוחדת מצליחה לתעתע בחושים, ובלי היכולת לשייך את הקול לדובר, כל תחושת כיוון או תחימה שברגיל שוררת בינך לבין האחר נעלמת, וכל קול משתייך אוטומטית לאותו מקור כמעט, מקור שבהיעדר ברירה אחרת אתה חייב לקרוא לו "אני". אני מדבר בהרבה שפות, הרבה מבטאים, הרבה קולות. עם חלק מהם אני בכלל לא מסכים, חלק מהם ממש מעצבנים אותי כשהם גוערים בילדים שלהם, שהם בעצם הילדים שלי, בגסות חסרת מעצורים. חלק מהם מנהלים דיאלוגים שלמים ומורכבים בלי שאצטרך לחשוב את המילים שהם אומרים, מילים שמפתיעות אותי.
חלק מהם מצווים עלי לעשות דברים נוראים לאנשים מסביבי.
אה.
אה, לא.
האהא! בדיחה. מצחיק. תצחקו, למה אתם לא צוחקים?
אתם רוצים שאני אעשה את מה שהם אומרים? אז תצחקו!

***

"הרוס את שפע-העל, הרעב את הגוף, גלח את השיער, חשוף את העֶצֶם, טהר את המחשבה, הגדר את הרצון, רסן את החושים, עזוב את המשפחה, נטוש את הכנסיה, מחץ את השרץ, הקא את ליבך, שכח את המתים. גדור את הזמן, זנח את השעשועים, הכחש את הטבע, דחה מכרים, היפטר מחפצים, שכח את האמיתות, בתר את האגדות, עצור התנועה, חסום הדחף, חנוק את הטיפשים, בלע את הפטפוט. בוז להנאה, בוז למגע, בוז לטראגדיה, בוז לחירות, בוז לחופש, בוז לעקביות, בוז לתקווה, בוז להתרוממות הרוח, בוז לרביה, בוז לגיוון, בוז לקישוט, בוז לשחרור, בוז למנוחה, בוז למתיקות, בוז לאור.
זו שאלה של צורה כשם שזו שאלה של תפקוד. מדובר במרד."

(טקסט מתוך עבודה ששינתה את מחשבותי על אמנות וקצת על החיים עצמם, לפחות למשך זמן מה. אני לוקח אחריות על התרגום הרעוע, באנגלית זה נשמע הרבה יותר טוב אבל בזמנו זה נראה לי כמו רעיון טוב לתרגם בזמן אמת)

זכרונות מהיבשת הישנה

הגעתי ללונדון לפני כשבוע; מה השתנה? די הרבה.

ֿ

שמישהו יספר להם שהמלחמה נגמרה

דבר ראשון שהמם אותי הוא האופנה בלונדון; יותר נכון, היעדרה. קחו לדוגמה את הכובעים. ארץ קרה, ברור שצריך כובע? (והלא ידע שכשמונים אחוז מחום הגוף נפלט דרך הראש - כמו שלמדתי בדרך הקשה אי אז בצעירותי, כשהטמנתי גוש שוקולד גולמי מתחת לכובע הטבחים בזמן המבחן המסכם, והשאר - ניגר כמי נהר) ...אז זהו, שלא ברור. רוב הגברים מתהלכים בפדחת חשופה. מחדל כשלעצמו, אבל לא זאת הנקודה. אלה שכן לובשים כובע, נראה שקיבלו אותו בירושה מסבא שלהם עליו השלום, שלבש אותו בימי ההפצצות על העיר. למה? כובע. תראו:



לא חראם? בחור כל כך נחמד. עד שכבר התקלחת, התבשמת, יצאת מהבית - ומה אם תיקַרה על דרכך בלונדה ידידותית לסביבה? לא חראם?

וכלום חסרה לאנגליה מורשת כובעים מפוארת? לא לא! ולראיה:


נו, ומילא זה. הכובעים שלובשות כאן הבחורות - סידני לאופר ביום גרוע לא היתה יוצאת מהבית לבושה בכמה מהזוועות שיצא לי לראות פה בטיוב (אהלן לטיוב). ואני לא אומר, כן? איטס א פרי קאנטרי והכל, וסך הכל, אני הרי מגיע מניו יורק, עיר עם סובלנות הרבה יותר גדולה לחריגות חברתיות, אופנתיות ועד בכלל, עיר שחינכה אותי להתרגל לעובדה שלא משנה כמה מוזר או חריג אתנהג, אדבר או אתלבש - תמיד יהיה מישהו שיהיה יותר מוזר, מופרע, ולא מובן. הרבה יותר מופרע. כאילו, דמיינו קשישה בשנות השישים עם שיער כחול. יותר טוב, דמיינו צעיר לבוש אך מכנסי עור הדוקים לגופו מתאמן בנונצ'קו שלו באמצע הרחוב. עכשיו דמיינו תמנון מזיין מגש קוביות קרח. חשמן אוכל פלאפל באלנבי? לא קשור, אבל תמיד נחמד. אם לחזור לנושא לרגע, בכל זאת, אני לא חושב שמישהו בניו יורק ירשה לעצמו להסתובב ברחוב כמו שהרבה אנשים מסתובבים פה. עם כל הסובלנות. ויש סובלנות! זה באמת קצה הקרחון, רק דיברתי קצת על כובעים (למשל,טרם הזכרתי בעיות עור ותופעות אורתודנטיות-אסתטיות נפוצות, מלבושים עליונים וכנראה שגם תחתונים, סודרים, חותלות ושאר תועבות).
ואם לסכם בנימה חיובית, השואות האופנתיות שמתהלכות כאן מדי יום ביומו - מדי יום ביומו! - גורמות לי לחוש מאוד מאוד בנוח. אם בניו יורק הייתי ונשארתי מהגר אופנה נטול חן וסגנון, הרי שכאן אני מרגיש עם הג'ינס הנורמלי היחיד שלי ככוכב עולה בשמי השועלים. כיף חיים!


להסתפר עם כוכבים

לכבוד ראיון העבודה הראשון שלי היום, חיפשתי מספרה נורמלית בשכונת סאינט ג'ונס ווד (היער של ג'ון הקדוש בשבילכם, על שמו של צלבן בשם סאינט ג'ון הירושלמי), למען אגיע חתיך (ככל האפשר, ככל האפשר). מספרה נורמלית לא מצאתי - נדמה שהשכונה יוקרתית מדי, אין בה אפילו חנות לחומרי בניין (אם כי אני חושד שאפשר למצוא בוטיק מסמרים). מה שכן מצאתי היה סלון תסרוקות לנשים, ובלית ברירה פסעתי בשעריו - רק כדי לגלות שתספורת רגילה בתכלית תעלה לי כמו לשכור רכב מקטגוריה בינונית בארץ - לדאבוני ודאבונו של מנהל הסניף שלי בגבעתיים, הי"ד (סתם. שיחיה חיים ארוכים. ומלאי תלאובות, המניוק. סתאאם. שישגשג ויפרח וירבה אושר וממון. בשביל התרופות. סתאאאאאאם. למה להיות לא נחמד? אני בטוח שהוא איש - אהמ - לגמרי סביר - ובכלל לא סובל מהתקפי אלימות בלתי מרוסנת כלפי בני משפחתו. הקרובה. וזה בטיפול. אז מספיק להיטפל לבנאדם). בהיעדר ברירה אחרת, קיבלתי את רוע הגזירה והנחתי לצעירה אופנתית שעלתה זה מכבר מארצות הגוש המזרחי להוביל אותי אל כיסא הכבוד המסתובב (ועל הדרך להכין קפה עם חלב, אחד סוכר - ממש כמו בהרץ, אם כבר. חבל שלא ביקשתי ג'י פי אס). לסַפָר שסיפר אותי היה מבטא חלוד באופן מוכר, ותוך שתי שניות התאחקתי עם דרור, שגילה את אוזני הנבערת כי הוא לא אחר מאשר ספר הבית לשעבר של התוכנית "מהפך" בכיכובם של הד"צים ששודרה פעם (עדיין?) ועסקה בשדרוג אופנתי של מאותגרי מלתחה ואסתטיקה. משך כל התספורת השיחה החליקה מעדנות, נסבה אודות החיים בלאנדן, ובסוף הוא אפילו סידר לי הנחה יפה (רק פי שלוש ממה שהייתי משלם בארץ! דפקתי את המערכת, אין מה להגיד) - הבטחתי לקפוץ לבקר. אין, איייין על הישראלים.


עוצמה אירופית

אם כבר בראיון פתחתי, היום לבשתי לראשונה את החליפה החדשה שלי - טוב, היחידה שאי פעם היתה לי - כולל עניבה כחולה ומגניבה (לדעת ש., בכל אופן) שרק בעזרת יוטיוב הצלחתי להבין מה עושים איתה. לפת-פתע חשבתי על אירופה של פעם, על שנות העשרים והשלושים - לא בטוח של איזו מאה; נעלי לק נוצצות, ומטבעות זהובים וכבדים משתקשקים בכיסים פנימיים תפורים היטב מחשש לליסטים, כרכרות ונסיכות. חשבתי על אירופה הקלאסית (ביותר מארבעה עשר יום), ארמונות ומגדלים, כנסיות וכיכרות; ועל איכות שפסה מהעולם; חייטים מכרכרים סביב גדולים ושועים, בעודם מהמהמים מידות ומספרים; על טסים מוזהבים ועליהם פירות ושוקולדים, לצד גביעי קריסטל דקים לתוכם נמזגים נוזלים ענבריים עדינים; ועל ספסרים ורכבים, שופטים עוטי גלימות ממצמצים מבעד למונוקליהם, ארכיבישופים ועבדים.

ואז פתאום חשבתי על אבא שלי, שבטח היה ממש שמח לראות אותי לבוש ומחוייט מכף רגל ועד ראש כמו בתמונות המצהיבות ההן מהיבשת הישנה; הוא בטח היה עושה משהו אדיוטי ומעצבן כמו להחליק את האגודלים שלו על הלשון ולהדק לי את הגבות המתפרעות. מזל שהוא לא פה בשביל לעשות את זה. חבל שהוא לא פה בשביל לעשות את זה.

(מה שמזכיר לי; אני אגיע לארץ לכשבוע בסביבות השמונה עשרה לינואר. הכינו את הספוגיות. סופגניות, התכוונתי. סופגניות.)

***

הנה, ככה זה נראה:

"אתה תצטרך לבוא איתנו"



"אל תכריחי אותי לתת לך אחת ללקקן, חומד. את יודעת שאני לא אוהב את זה"



"הרגתי בלי למצמץ אנשים שהיה להם הרבה פחות מה להסתיר ממך"



"וכעת תסלחו לי, בחורים. הזמן שהוקצב לשאלות הסתיים"



"מה שג'ק המילטון שמחכה בחדר השני לא יודע, הוא שיש לי ממש פה אקדוח"



"טלפון אחד ממני לנשיא והקריירה שלך גמורה. גמורה!"



"טוב די, נחנקתי. איך מורידים את זה?!"

מתכון השבוע - מעודה (עוף סורי)

Haven't posted here in quite a while now; Lately, the dropping nyc temperatures have driven me to the sweet bosom of soups. Yes, soups. Simple, comforting soups, which aren't really a good topic for recipe writing in my view, unless you're one of *those* chumps. which I'm not. what'd'ya'mean which chump? you know. soup writers. Nudge nudge. Snap snap. Grin grin, wink wink, say no more? oh, bag it.

Anywhhhhaaay, as soon as I came to London and moved in with good friends, my appetite for destruction has come back. Yey! This recipe is an all time favorite at our family weekend dinners, and 2 days ago I had my first go at it - for real, on my own (apart for some skype guidance from mom). And oh, sweet glory, what a success!
Man,
Enough with self praise already, it _is_ a chicken, after all. True - special, magical, wicked, wicked chicken, but still, A Chicken. You can't tell from the looks of it, but when done just right, it'll make the angels sing, it will. Not that I claim to have done that on my first try. Narr, sire, my head would've been so deep up my arse had I tried to claim that - but even without the years of experience, I think it's pretty awesome! sorry, in the UK now, uhm, absolutely smashing! no, without the enthusiasm, let me try again, calm and civil: *just* smashing. Try it at home, kids!


And now, without further adieu....


Syrian Ma'ude


Ingredients

• 1 Chicken, dissected to 6-10 pieces as you prefer (or equivalent amount of drumsticks/thighs/quarters/... but not breasts - we need some fat here for the nice flavour)

• 1.5 Kg Potatoes, diced to 1.5 cm cubes

• 2 tablespoons Cinnamon

• Black Pepper, finely ground
  (so... you can take your fancy pepper mills and shove them you-know-where - not in a bad way, of course. I did the same with mine, still hurts a bit, actually)
  

• Salt

• ~5 spoons of oil for frying

• Half a cup of water

Preparation

1. Fry the potatoes using half of the oil until lightly golden - do several iterations if needed, then remove from frying pan/pot

2. Fry the chicken in the remaining oil for several minutes until nicely coloured, then remove from frying

3. In a nice big pot (iron cast ones are da sheatz, I recently discovered. too bad they cost like a second-hand moped), arrange potatoes and chicken parts alternately, seasoning with salt, pepper and Cinnamon as you go along. Sing a little song, you're almost there!

4. Pour in half a cup of water and heat on stove until boiling, then lower the flame to minimum and cover almost completely.

5. Cook for an hour and a half, checking water level periodically, adding boiling water if needed.


That's it! Invite your love one(s) for a fabulous authentic dinner!

סוף - הסוף

אני לא מסתכל לאחור בזמן שהמסחרית מחליקה ברחובות ברוקלין, רק מבריש במבט חולף אחרון את הכבישים והגשרים בדרך לשדה התעופה של ג'רזי. אני לא חושב על פרידות. אני לא חושב על פרידות. אני לא חושב על פרידות. גם את הפרידה מש. תיכף כיוצ'צתי ובלעתי יחד עם בקבוק סודה וסנדויץ', כמו שלימדו אותנו בקורס ההכנה למהגרים בלתי נלאים. זה באמת לא סוף של שום דבר, אולי בגלל שאף פעם לא היתה פה באמת התחלה. העבודה מעולם לא נראתה כמו משהו שאתרגל אליו, הדירה הלכה ונראתה זמנית יותר מיום ליום (עם אותו שותף שלא מאמין בלנגב או בלשטוף ידיים אחרי ביקור בשירותים - ואני מדבר על מספר שתיים פה, חברים) ובעיקר לפני שהמכרים הספיקו להיקרא חברים. לא באמת. לא מבחירה. כמעט. אני רוצה לחשוב שאחזור לפה מהר מכפי שאוכל לצפות - ולמה לא, בעצם? עם קצת מזל בלונדון, אמצא עבודה בחברה עם שלוחה ניו יורקית, ותוך שנה אני בחזרה. אבל לא. אני מוציא לעצמי כרטיס אדום, משעה את דהרת המחשבות לפחות לפי שעה - אם בגלל שיירי אמונה בעין הרע ואם בגלל הידיעה - אפשר כבר לקרוא לה כך - ששום דבר לא קורה אף פעם כמו שתכננת אותו.

במטוס, ההודים לידי מנגבים צ'פאטי בצ'אטני-של-בוקר עם ריח של קורד וגעגועים, מדי פעם מתפקעים מצחוק בזמן שהם מסתלבטים על הדיילת המבוגרת והחמצמצה, שלא רוצה להביא להם עוד קולה. הבנות לידם מצטרפות בצחוק ענבלים מתגלגל, אבל זה לא ממש משפר את החוויה. שעה איחור והמטוס עדיין לא ממריא, אילען דין איר אינדיה. עד שהחלטתי לעזוב, לשמור את העתודות האחרונות בהחלט ללונדון ולחתוך, עכשיו בא לי המטוס הזה. ממולנו נוחת מטוס אחר ואנחנו מתחילים לנוע באיטיות. איפושהו בעשור האחרון הפכתי מטיַל עם מוצ'ילה אחת גדולה יותר ואחת ממש קטנה לתייר נושא מזוודת ענק מתגלגלת שתמיד נקנסת בגלל משקלה ותיק גב במימדי מיני בר, שכשיש לי מזל לא עובר שקילה כי הצ'קאפיסט עסוק בלעשות עיניים לזאת שלידו. הפעם אני גם אוחז בחליפה שקניתי לפני יומיים לכבוד הראיונות, עטופה בתיק פלסטי ייעודי, מסרבלת ומקשה על התנועה אפילו יותר מהבדיקה הבטחונית, עם טקס הורדת החגורות והנעליים. עכשיו המטוס מתחיל להסתובב, צובר קצת מהירות. אני מקווה שזה אומר שנצא מפה מהר, למרות שיש בי תקווה שדווקא נישאר, כלואים במתחם נמל התעופה, מאוחסנים בחיות מושעית עד שתגיע אספקת המפיות הלחות בניחוח לימון, או, עדיף, עד שיגיע שפע כלכלי מלווה בהסרת מגבלות התעסוקה. המטוס ממריא לפני שמשהו מהדברים האלה קורה ומבעד לחלון השרוט מבחוץ (איך בדיוק זה קרה?) אני רואה את עשן הארובות המיתמר מפתח-ג'רזי המתועשת לעייפה, אפילו בחושך הגמור ששורר מסביב. הטמפרטורה בחוץ היתה אפס מעלות מקודם, עכשיו היא בטח פחות. קור דמיוני חודר את הזיגוג הכפול ואת שכבות הלבוש. למרות כוונתי השלמה והמוחלטת אני נועץ מבט ארוך אחרון בנוף מתחתי, במפעלים, בגשרים ובאצטדיון אחד זורח באפלה, עד שאנחנו נכנסים אל תוך ענן והכל מחשיך ונעלם. כמה דקות לאחר מכן אני מתנתק מהחלון ומנוף העננים החלומי מתחתינו ונכנס ללימבו של הטיסה, אזור הדימדומים הטרנסאטלנטי המאוכלס בחמגשיות וג'ין אנד טוניק. להתראות, ניו יורק. היי שלום, אמריקה.

* * *

ערב חובבים עם ש. בלילי קוגנ'ז

גובל גובל - איזה גודל(*)

חג ההודיה: לכאורה, חג; בעצם - עוד מסורת אמריקאית לא ברורה. ערמות של עופות הודו ענקיים ארוזים בשקי גופות שעלולים לעשות פלשבקים למיטב מערכות ישראל, מונחים אחד על השני לאורך מדפי הצינון של מקררי הסופרמרקטים הגדולים. עונת החגים בעיצומה, ויום שישי השחור כבר מאחורינו, אותו יום יחיד ומיוחד בו מציעות חנויות רבות הנחות משמעותיות-אלק ועובדים נרמסים למוות בבהלת הקניות האמריקאית (ועכשיו: יום שישי השחור נעשה שחור יותר!). כל תושבי העיר משתתפים בחג: נוצרים, יהודים וכנראה שגם מוסלמים; חג שהוא המצאה אמריקאית למהדרין, מסמל את ערכי המשפחה (?) הכרת התודה (???) ובעיקר מספק את יריית הפתיחה לכשלושה שבועות של שכרון חג שמתחילים בארבעה(!@#$%) ימי חופש שרוב מקומות העבודה נותנים לעובדיהם - למעט המגזר הקמעונאי, מן הסתם. גם אני ציינתי את החג המשכתי לא לעשות כלום במשך סוף השבוע הארוך (קונספט נפלא, אני אומר לכם, כשהחגים נחוגים בתיאום מלא עם לוח השנה בלי לעבור דרך המרות שנת-ירח->שנת-שמש->שנת-עז-הכוכבים-הגדולה->וכו') - אולי פרט לחידוש המשמח של לשחק "גראב אס" מתחת לפוך עם ש.; עוד התחוור לי במהלך החג, שקשה עד בלתי אפשרי להרשים ניו יורקית מורגלת במיטב מסעדות מנהטן באמצעות ארוחות בוקר מושקעות יותר מיום וחצי ברציפות, מבלי להחזיק סניף של "דין אנד דה לוקה" במקרר. טוב, אני מגזים. רק את מחלקת הגבינות, הירקות, הנקניקים והמאפים, למה ללכלך סתם.

ביום שני הבא יסתיים פרק ניו יורק ויתחיל פרק לונדון. בשבועות האחרונים ניסיתי לשוא למצוא לקוח שיספק לי עבודה מעניינת, אבל אם בגלל המצב הכלכלי, סוף השנה, תנאי הויזה המגבילים או כשרוני הטבעי בחירוב ראיונות עבודה, לא נמצא לקוח אמיץ שכזה. אני וקשקשי המלכותיים ניאלץ לחפש לנו עבודה מעבר לאגם, במה שיהיה מבחנה הראשון של האזרחות החדשה-דנדשה (דרכון בלי חתימות!), האירופאית. נו, הפולנית. אפשר להגיד שהמעבר הזה מגיע בזמן טוב, אבל זה יהיה שקר גס, ואני לא אוהב לשקר, אז למה. בזמן האחרון אפילו גיליתי את התועלת הצפונה בחנויות סטארבקס שפזורות ברחבי העיר כלשלשת יונים מתחת לגשר הירקון - סטארבקס! - היא היא הרשת שנשבעתי להחרים מהפעם הראשונה בה חזו עיני בזוועות המתחוללות בה בשם מלאכת חליטת קפה, תה ושאר המשקאות חסרי השחר שנבראו ע"י קברניטיה(פראפוצ'ינו? ויואנו?$%# מה הדֶפֶק?). אני מתכוון לריהוט המשמים, התמונות הזולות, הטינופת המוסווית האופיינית לחנויות שכר מינימום, הקפה הסתמי, מונחון החארטה לגדלים השונים של הכוסות, וכמובן המיתוג של כל פיסת נכס דלא ניידי במתחם החנות. עם כל אלה, מסתבר שלחנויות הרשת יש אספקט קהילתי - בניו יורק, כמעט סוציאלי - חשוב, ביחוד בימות החורף הקרים והרטובים: שירותים בחינם. לא סיפור פשוט למצוא מקום חינמי לפשתן בו במהלך שיטוטים בעיר. למרות הפריסה משביעת הרצון של רשת הקפה הירקרקה, אני עדיין חושב שישנו רווח להיעשות במתן שירותי - ובכן - פשוט שירותי- לנזקקים להם ברחבי העיר, בתמחור המוני שיביא לרווחים אדירים תוך מספר חודשים; חבילות השתתפות מיוחדות דוגמת Pay As You Pee, תוכנית עמיתים מיוחדת (Pee-Pal) וכן הלאה. לא בגלל זה אתגעגע לעיר, אבל על כל הדברים שבגללם כן לא אכתוב עכשיו, בנוסף על מה שכבר כתבתי. עכשיו - שעת התה הארוכה והאפלה של הנפש.

את הפוסט הבא כנראה כבר אכתוב מהעיר האפורה,
עד אז,





(*)גובל גובל: הקול שמשמיע תרנגול הודו, אם להאמין לאמריקאים