שלושה שבועות

מוזר,
לפני כמה ימים התחילה לנצנץ תחושה חדשה, שליוותה אותי במשך פרק זמן כלשהו(שעות? דקות?) ומאז חזרה והבליחה, תחושה של הלמות תופי הפעם האחרונה. על כמעט כל דבר שעשיתי השבוע נבזקה אבקת-נצנצים-של-משמעות קצת אחרת, משהו גדול יותר ממה שהוא באמת. החיים היו גדולים יותר, ובו זמנית, כאילו בסתירה, גם ריקים יותר מתוכן אמיתי, כמו סרט על מישהו שקיבל הצעת עבודה והוא תיכף נוסע לניו יורק לתקופה לא ידועה.
כשאני חושב על זה, אין לתמוה. אף פעם לא נסעתי לפרק זמן כל כך ארוך, לפרק חיים חדש. תמיד אלה היו טיולים, תחומים כך או אחרת, אם בזמן ואם בכסף. ועכשיו. מה עכשיו.
מוזר,
כל כך הרבה זמן חלמתי על ההתרחשות המדוייקת הזאת, שתביא אותי למקום בו חייתי אולי הכי טוב בעולם, חיים נורמלים, עירוניים, שפויים, חופשיים, שמחים. ועכשיו - הניכור המשונה הזה, שכמו נוחת משום מקום. רק אמא וג'ונם נשארו אמיתיות, מחוברות למרכזי רגש פועמים, מכים בי בגלים של כאב ועונג, חוסר ודאות, חוסר ידיעה, ו(חוסר?)רחמים. אני חושב על מה ישאר כאן כשאלך. בנפול ענף ביער. חברה שגרה בחו"ל כבר זמן-מה אמרה לי פעם, שכשנסעה הרגישה בהתחלה צער ואשמה על כך שהיא עוזבת את כל החברים הטובים, ורק אחרי הרבה זמן הבינה שאיש איש ממשיכים הם במעגלי חייהם, בלידות ובמיתות, והיא כמותם, ממשיכה לרקוד את השינויים שממשיכים לקרות גם כשאין מישהו מהיבשת הישנה שמסתכל ומחווה דיעה, מגיב, מתייחס, מאשר או מתנגד. נראה לי שאני אוהַב את זה.
באמת מוזר.