לעולם בעקבות הסאבווי

עבר קצת זמן מאז כתבתי לאחרונה, או ככה לפחות אני מרגיש. לא שלא היה מה, פשוט החיים בעיר נהיו קצת יותר עמוסים מאז מעבר הדירה, והראשונה להתקפל ולסגת היתה המוזה, פולניה פאסיבית-אגרסיבית שכמותה, מזנקת אל מאחורי תלולית מפיות קרושה חצי גמורות בירכתי ראשי, ממלמלת: לי זה לא משנה, במילא יש לי פה עבודה לגמור. נו, מה לעשות. ככה זה. כשמתחיל קצת לחץ אין פה בכלל שאלה של את מי יזרקו ראשונה. יש לך בכלל זמן אלי עכשיו? היא מרימה מבט מוכיח. הרי אתה נוסע לך עכשיו בסאבווי, שלא תחטוף לי כאב ראש. למה שלא תקרא את המאמר שהדפסת לך בעבודה, אני כבר אחכה כאן. אנוח לי פה. בחושך. בגשם. על מיטת המסמרים הזאת(?). עם העכברושים הענקיים האלה שנוגסים לי בבהונות(?!!). אני לא מוצא יותר מדי טעם בלנסות להסביר לה שמעבר הדירה האחרון לקח ממני קצת יותר אנרגיה ממה שחשבתי - כמו גם שני שיעורי היוגה שלקחתי השבוע, מסלול הסאבווי המפותל שהתחלתי לנסוע בו כל יום לעבודה(שלוש רכבות לכל כיוון, גאד דאאאאם), ובאופן כללי כלשהו גם שיממון העבודה המזמבן. בשיעור היוגה השני אני די בטוח שנרדמתי בשלב תנוחת האיש המת, מה שפתח בצורה לא במיוחד משמחת את יחסי עם (בני ו)בנות כיתתי החדשות והגמישות, עמיתותי למזרן הלימודים. לא נורא, זה הרי חלק מהעניין ביוגה, לא? (?)(מה?)(כלום, כלום)(לא. אם יש לך מה להגיד - תגיד)(אחר כך, נוט אין פרונט אוב דה צ'ילדרן)(אתה רואה, בגלל זה אנחנו אף פעם לא מדברים)(מי, אתה ואני?)(כן!)(אני באמת מעדיף לדחות את הדיון הזה למקום וזמן אחרים)(תמיד אנחנו עושים את מה שאתה רוצה)(זה לא העניין)(אה, כן? כן? אז מה העניין? מה העניין? אה? מה?)(השיחה הזאת מפגרת והיא מסתיימת עכ-שיו)(לא הייתי צריך לקחת אותך לראות את "מועדון קרב")([גלגול_עיניים]).

בכל אופן, הדירה החדשה מאממת, נדמה לי שכבר כתבתי. הנה כמה תמונת שצילמתי במצלמת לב-טוב מאותגרת המיקוד:

<סלון>

<מטבח>

<חדר שינה>

(*אכן, עדיין לא מרוהט. טרם הצלחתי להביס את המהירות בה מתעדכן קרייג ליסט, בינתיים)

<שימו לב לפרקט העץ המגניב>

<למרחב המואר והנעים>

<כמו גם להיעדר חלקי גופות מבותרים מהמקפיא>

<ומהאסלה>

לעומת זאת, עשרה סוגים שונים של קטניות דווקא יש לנו. או שאולי מדובר דווקא בדגנים, קשה לי לאחרונה להחליט. פעם היו החיים יפים ופשוטים כמחצלת טטמי, בטרם נפצח לו העידן האיורוודי הנוכחי(ל., את לא קוראת את זה, נכון? אם כן - מדובר בפופוליזם זול. קבלנות קולות מהסוג הגרוע ביותר. ככה זה, קבצנים לא יכולים להיות סלקטיבים). פעם לא ידעתי מה זה אמאראת'(סוג של דגן! או קטניה). פעם, למילה פיצה היתה משמעות ערכית אחת, ואחת בלבד. חיובית מעל לכל ספק. מעין אבן חכמים שכזו, מולה יכולתי להעמיד כל החלטה שהיא - אסתטית, בריאותית, פילוסופית, מוסרית, ביקורתית או אחרת - ולדעת היכן עלי להציב את רגלי בצעד הבא בעולם התמוה הזה בו אנו מהלכים. מאז, קרס מודל הפיצה כמגדל קלפים, מותיר אותי מאותגר חוש כיוון כשם שהייתי, נעדר יכולת להגיד לאן עלי ללכת ובאיזו דרך להגיע לשם. אני יכול להביא דוגמאות, ואולי עוד אעשה את זה בשלב מאוחר יותר; אל תחממו אותי. בתקופה האחרונה, בין אם אני אוהב את זה ובין אם לאו(רמז: ב'), בהיותי טיפוס הפיטה-כאפה שהנני, אצטומכתי המתענה מאסה בכמויות החריף בהן הייתי מלעיטה והחליטה לאתגר את תהליכי חילוף החומרים כולם כאחד, והמבין יבין. למי שישלח לי בולים משולשים של חיות כיס אוסטרליות אשמח לספק פירוט מורחב יותר של הבעיה בדואר חוזר, בלווית דגימות.

פרוייקט הסאבווי הגדול נמשך במלוא המרץ! למי שלא קרא את מחשבותי בתקופה האחרונה(לא, טרם בלגתי על העניין) - הרעיון, כמו כל הדברים הטובים בחיים, ממש, אבל ממש, פשוט: כמו בכל מפה, גם מפת הסאבווי מלאה במקומות שאפשר בקלות להסתכל עליהם ולתמוה - איך זה נראה באמת? אולי כי הם רחוקים נורא(טוב, במושגים של סאבווי, כן?) - איזו שפה מדברים שם בכלל(אין בגוגל מאפס)? אולי כי הם נמצאים במקומות שנראים מעניינים גיאוגרפית -על אי; ליד אגם; על שפת הים; בתוך פארק ענק - אולי כי הרכבת היחידה שנוסעת אליהם עוברת רק בשעות אי זוגיות - איך נראית אלגברה שמבוססת על היותם של כל המספרים בלתי ניתנים לחלוקה בשניים? איך זה משפיע על החברה? על השפה? על יחסי מין, למען השם?! - ואולי סתם כי יש למקום שם מעניין שגורם לכם לתמוה - מה לעזאזל? ולסמן תחתיו קו קטן, בחזקת סימן לעתיד הבעל"ט.


שלשום נסעתי לשכונה שנקראת פאר רוקווי, לכאורה כדי לראות זוג אופניים שהועמדו למכירה בקרייג ליסט(השולתת). אני אומר לכאורה, מכיוון שבעצם לא ממש טרחתי לברר עם בעליו הנוכחיים של כלי התחבורה ששם הוא באמת גר, ומתגובתו המזועזעת כשירדתי מהרכבת למדתי שפספסתי את כתובת היעד ב-די הרבה, תרשו לי להשאיר מספרים מדוייקים לוטים בערפל. כמובן שהוא לא יכול היה לדעת על פרוייקט הסאבווי הגדול שלי, (זה לא נראה היה מתאים להעלות את העניין באותה שיחה) - וחבל, מכיוון שהיה יכול לשמוח בשמחתי במקום לפכור בגביניו בתסכול - או כך לפחות פירשתי אני את הרשרושים בקו. אבל לא. הוא באמת נשמע טראגי ומעבר לכל נחמה.

פאר רוקווי, האי פאר רוקווי בשבילכם, הוא די קטן - בערך קמיצה במפה הגדולה של הסבווי שתלויה במרבית התחנות הבינוניות ומעלה. הדרך העיקרית שמובילה אליו, אם אין לכם סירה, רחפת, ביצ'קרפט או כדור פורח, עוברת במסילה אחת של הרכבת, שעוברת מרחק לא רב על פני מים סוערים - האוקיינוס האטלנטי, להלן. ואם, במקרה, הזמן שבו אתם חולפים על פני שני הקילומטרים של הגשר הצר הזה(כל כך צר עד שאי אפשר לראות את מה שמחזיק אתכם בזמן שאתם מחליקים על הגלים!) הוא שעת בין ערביים, מאוד יכול להיות שבתחילת הנסיעה תראו את השקיעה יורדת מצד אחד, ובסופה - ירח ענקי מכסיף מעל המים בצד השני, מתחיל את נסיקתו לשמיים. איש הגבינים יכול להתאבל עד מחר על האופניים - אני, גם בלי הדגים והסאקה שרכשתי לי בחנויות המקומיות, הגעתי נפעם ומהורהר כהרגלי בקודש.

בשבוע הזה והבא מגיעים א., חבר קרוב, וז. אחי לבקר בעיר הגדולה. אני מדמיין לעצמי שעד כמה שאני נראה מישהו שממש לא מכיר כלום בעיר עדיין, הרי שהם בטח יודעים פחות, מה שבאופן מיידי מתייג אותי כבר סמכתא במדעי הניו-יורקאות. ועם זאת באופן פרדוקסלי אני מרגיש שעדיין לא למדתי ולו חצי דבר על העיר הענקית והמופלאה הזאת, וכי צעדי פה - עדיין צעדי תינוק הם, סופר כל כניסה שגויה לתחנת רכבת תחתית, כל מעידה על מכסה ביוב שאינו מונח כהלכתו. כברגיל, מבט מהחוץ גורם לנו לראות את עצמנו דרך עיניים חדשות, ובמקרה הזה, אולי על אחת כמה וכמה, שכן למרות תחושת ההתקבעות שמלווה אותי בשהות הנוכחית (שגורמת לי, למשל, לפנות ישר לברוקלין, או להעדיף לשבת בבבתי קפה קטנים ונטולי כרום, אלומיניום או זכוכית, שמזכירים קצת סלון של מישהו) - הרי שבתקופה האחרונה זזו אצלי כמה דברים בראש, וזה כבר נושא לפוסט נפרד ואולי לבלוג אחר. יהיה סופ"ש ושבוע מעניין, ככל הנראה, אני מחכה בכליון.

חוזר הביתה מערב סוכות בבית חב"ד(שומעת, אמא?), רכבת לילה טיפוסית. בחיי, אני אוהב רכבות לילה. קודם כל, בגלל שאפשר לקרוא ולכתוב בהן יותר בנוחות. או קי, הרבה יותר בנוחות. שיינית, כי האנשים בהן אחרים - גם כשהם אותם אנשים בדיוק. היו שלום פרצופים ארוכים, מוכי יגון, חיוורון וצער, מחוברים לראשים שמובלים ביד עריצה על ידי בעליהם לעבודה, בבירור מעדיפים להיות במקום אחר או לפחות בדרך למקום אחר, כאמור. בלילה, האנשים ברכבת יותר פנויים להסתכל אחד על השני, לדבר; יש הרבה יותר קבוצות חברים ולא סתם עמיתים לעבודה שנפגשו במקרה בתחנה - לא שאפשר לנחש את זה מהסתכלות; הקרונות מוארים יותר, יפים יותר, שמחים יותר. פחות אנשים בורחים לאוזניות, לעיתון או לספר, חלק שתויים קלות וחלק סתם מחוייכים יותר מהרגיל. כולם לבושים יפה יותר, וקבצנים או אמנים נודדים זוכים ליותר אהבה מקהל הקרון (השבוי) שלהם. המלחמה בין העיר לבין אנשיה נפסקת, ולו עד למחרת היום.


העבודה, בינתיים, לא מתקדמת לשום מקום, כמדומה. משימות מוגדרות ונסגרות כלעומת שבאו, מבלי שקרה שום דבר; עבר חודש וחצי והדבר היחיד שאני יכול להגיד שלמדתי באמת הוא להסתיר מראש הפרוייקט את מחשבותי האמיתיות כלפיו, שיעור שנקנה בדם ואש ותמרות עשן (ומצד שני, אותו ברנש הודי מפוקפק מסולק בימים אלה מהפרוייקט, כך שכנראה אני לא היחיד שלא חיבב אותו, גם אם אחרים בחרו להביע את רגשותיהם ביתר איפוק). למצער, אני לא יכול להגיד שאני מיישם את השיעור בצורה כלשהי, עזבו חיובית. האם אני מתבגר? מזדקן? מתקשח? לומד לחיות בתוך המעטפת שנקראת אני?