קדושים משוטטים

סוף שבוע של ליל כל הקדושים, כמו שהיו קוראים לזה בסרטי אימה של שנות השמונים, עם הזומבים והסרפאן - עאלויין בעברית בת ימינו - התחיל במצעד הגדול בחוצות הוילאג' של ניו יורק, עם עשרות תזמורות ואלפי מתחפשים צועדים, מי ברגל ומי ברכב, מחופשים בעיקר לרוחות רפאים - מוטיב השנה. אפילו מזג האויר הואיל להרפות מעט וחנן אותנו בשישים מעלות של חום שירדו על העולם מממלכת פארנהייט, או כך לפחות הבטיחו אתרי מזג האויר. ידעתי שמדובר באירוע רב משתתפים; רציתי להגיע בכל זאת, אפילו רק בגלל השיר ההוא של לו ריד, במסגרת מסע נוסטלגיקה שהתחיל בברוקלין בשביעית פינת שלוש, המקום בו צולם "עישון". היה די מגניב, בחצי שעה שהוקצבה לביקור. הייתי בגפי, למרבה המזל ("אני לא הולכת לעמוד בקור הזה בשביל לראות הומואים צועדים" בישרה גברת שנאניגנז, דמות חדשה בעלילה, בהמשך תבוא). היה די לחוץ, חייבים להיאמר הדברים. בשלב מסויים נאלצתי להוריד את האף המלאכותי הכסוף שבא עם התחפושת (והשנה: פיראט מוטאנט מרושע) כדי להפסיר לנקר לאנשים את הצוואר. ככה זה נשמע: [דשדוש עשרים סנטימטרים] סליחה. סליחה. סלח לי. סליחה. כן, מאוד עמוס פה. סליחה [חצי מטר] סליחה, כן, תודה. סליחה. סלח לי, סלחי לי, סלחו לי(*) וכן הלאה. רמות שטרם נחוו. התקרבתי ליציאה מתחנת סאבווי, וזרם חדש של אנשים שהגיח עם הרכבת האחרונה תקע את כולנו לדקות ארוכות במקום, בלי יכולת לזוז או להפנות את הגוף לאנשהו. אחרי חמש דקות מלחיצות נפלטתי במסלול בליסטי לתוך אחת הסמטאות הפחות עמוסות. שתי דקות אחר כך פתחה המשטרה את השדירה לחציה (היתה הפסקה במצעד, כנראה), ובקריאות "גו! גו! גו!" חציתי מזרחה את הכביש עם מסה ענקית של אנשים. טוטאלי, לגבות, לנששששמה. משם המשכתי מזרחה, להיפגש עם ש., פי אם בחברת פרסום, אותה פגשתי בלילה שעבר בבאר באיסט וילג'(גוד בלס אמריקה!), ומתמצבת בינתיים כחברה טובה. היא פורטו-אפרו-אמריקאי שנתייהדה (מה?), ודרכה הבנתי שכנראה לא מנומס לשאול שאלות על דת. שיהיה. אכלנו ארוחת ערב במסעדה צמחונית נחמדה, והעברנו את שאר הערב בדילוג בין בארים שונים, בהם אחד בו הופיע חבר שלה מהעבודה במופע צרחות עלוויני מסורתי(או שלא).

בשלב כלשהו נפרדנו ואני הלכתי לרכבת; אני בבירור זוכר יקיצה במרחק תחנה אחת מקוני איילנד(סוף הקו), בה הספקתי לזנק בבהלה מהקרון, רק כדי לגלות שזה עתה ירדתי מהרכבת שהיתה מביאה אותי הביתה - מסתבר שהיא הספיקה לעשות סיבוב שלם ולחזור - ואני העברתי את הזמן בהליכה מהירה להתחממות(מה החזאי מבין מה?) עד שבאה הבאה. רכבות הן כמו רכבות, מסתבר. שאר הדרך עברה בלי תקלות מיוחדות. מה שכן, כשעתיים נעלמו מחיי לבלי שוב, ואני תוהה אם אי פעם אעבור בידוק בטחוני ומשהו יתחיל לצפצף עד שישלפו משיפולי גולגולתי את מכשיר העקיבה ששתלו החייזרים - בכזאת הזדמנות - שמישהו בבקשה יזכור להזכיר לי את הלילה הזה. ואם לא - אני מניח שמעתה ועד עולם זה יהיה הספק ואני, אני והספק; אולי כבר מוטב היה להתעורר בשלולית חומר אפרפר עם תחושת עקצוץ בסוגַרים.

אחרי יום חופש מפנק לשיקום הגוף והנפש, התעוררתי ביום ראשון לפנות צהריים חדור מוטיווציה לסמן עוד וי על מפת הסאבווי בפרוייקט הרכבות המיוחג'. היעד - האי החרטומני (מילת השבוע) רוזוולט, החוצץ בין מנהטן וקווינס על הנהר המזרחי(התמונה מלונקקת למפת אוריינטציה אינטראקטיבית. סתם, מה אכפת לי להגיד). ההגעה למקום היתה מהפשוטות - רכבת ה-F, שכבר מזמן הפכה לחברה אמיתית ולא רק כלי תחבורה(כאותו שקנאי המק מק בשעתו*) היא היחידה העוצרת על האי הקטן והאמיץ, ולמרות שקיויתי להיות הגרינגו היחיד שיורד בתחנה לקול גיטרות שורקות דרך אפקט ריברב, היו איתי דווקא לא מעט, אהמ, מבני המקום. רק מאוחר יותר למדתי כמה עובדות על האי רוזוולט - לשעבר אי הרווחה, אי בלקוול ואף האי מינה-הונונקט, איו של מנינג, בהולנדית, כנראה. (הוא מונה כשתים עשרה אלף נפשות מאוכלוסיות מעורבות, ויש לו היסטוריה מפוארת והווה מתרפק. נרכש על ידי ההולנדים מהפראים במאה התשע עשרה, שימש את הקהילה בין השאר הודות לבית המשוגעים בעל הצורה המשושה שהוקם בו. לאי דרך ראשית אחת שנקרא, איך לא, דרך ראשית, וטיילת היקפית נחמדה ושוקקת). באי, שמחתי (שוב) לגלות במרחק רקיקת דביבון ממרכז מנהטן המבוניינת לעייפה שוברי גלים תקיפי-מראה, גלים מתגבהים, אחוות סנאים, יונים ושחפים ואפילו מגדלור אחד, שהוקם לזכרה של אחת גברת ויקי הולנד, לוחמת אמיצה ופעילה חברתית משכמה ומעלה, מקדמת זכויות נכים חסרת לאות שבמאבקה הראתה לכולנו את האור, כאותו מגדל-אור שהוקדש לה. כהההההן.

במהלך הסיבוב המדיטטיבי סביב האי ראיתי לפתע קרונית בועתית חולפת בשמיים בדרך למנהטן. שמחתי כל כך לגלות את אמצעי התחבורה האחרון כנראה שטרם ניסיתי בעיר - הרכבל(יש דברים שהשתיקה יפה להם, בהתייחס לצוללות), ואיתו חזרתי העירה - או לאי המרכזי, כשם שיש לומר כבן אי אחד לאחר. חוויית השיוט האיטי בין רבי הקומות של מנהטן התגלתה כאותם רגעים קסומים שפשוט לא רציתי שיעברו, איטיות תנועות המטוטלת של הקרונית הכבדה בהתקרבה לכוורת הבניינים ההולכת וקרבה, לבסוף מקיפים אותנו מכל כיוון, בעוד אנחנו נוחתים באיטיות, מגיחים הישר לרחוב שישים והשדירה השניה...