בטברנה של סמי

אתמול בערב נפגשתי עם ט., חבר עתיק יומין ושוהה מצטיין בארה"בה (שבטח כבר השלים זכאות לתואר יקיר החוף המערבי), שהגיע לבקר בעיר מלווה במשלחת לימודית, למה שבשלב הזה של תואר העסקים שלו היה יכול להיקרא באותה מידה מסע תענוגות גסטרו-טוקסי. מלווים בקבוצה שצמחה לכעשרה אנשים, ביקרנו במוסד ניו יורקי השוכן באזור היהודי המקורי(המקורי! כמו החומוס), הלואר איסט סייט. בית הסטייק הרומני של סמי נקרא המקום, מה שכבר בנה ציפיה לקלידן מקריח, צלחות ענק מלאות בשר מדמם, וודקה כמים ומים כוודקה וריקודים תחת כל נברשת רעננה. למעט אכזבה קלה בתחום שולחנות הריקודים, מפאת התקרה הצפה שבמקום הקלסטרופובי משהו (או ברחם יהודי רחב, אם תרצו) - הציפיות התממשו ואף עלו על המדומיין. קבוצות מעורבות, רובן יהודיות, החל מאוסטרליה: קבוצות נערות זהובות שיער שהקלידן - המקריח באמצע, מתולתל ואשמאי בצדדים - לא הפסיק להריע לכבודם ולהציע כוסות(קריצה) לחיים(קריצה קריצה), מיעוט של ישראלים כעבדיכם (טוב, לא בדיוק), ואירי או שניים וכמה מלוכסנים במשלח מחקר אנתרופולוגי על המאדים. לא פחות משלושה בקבוקי וודקה מוקפים בבלוקי קרח ענקיים ("הצעת הגשה") סיימו את חייהם על השולחן, יחד עם צלחות ממולאים, חמוצים, קערת כבד קצוץ שהוכן לנגד עינינו עתיר בצלים מטוגנים בשמאלץ (ביציאה מפוזרים אלקה-זלצרים לרווחת המשתמשים), וחלקי עוף ובהמה בכמויות להן נאלצנו להיכנע בסופו של דבר.

כמויות האלכוהול, עלי להסביר, נבעו מצורך אמיתי להתמודד עם הפסקול, בחסות חברנו מאותגר השיער - די, חלאס, קצת פי סי; כמה אפשר לרדת על רומנים? (אה, איך מכינים עוף רומני? דבר ראשון גונבים עוף...). זה התחיל בקלסיקות אמריקאיות לפי מיטב חקיינות שנות השבעים, המשיך בהורות (כמו ריקודי העם של ילדותנו, בקיבוץ ובתנועה? מישהו?), עבר לשירים רוסיים שהתאזרחו בכמה שפות יותר מדי, המשיך במחרוזת שירי חג אידים שכולם מכירים(?%!!), ולבסוף, כשהמקום כולו כבר התנדנד במצב רוח מרומם-מעולף, שירי עם אמריקאים לא מזוהים עבורי שכולם ידעו והצטרפו. היה ממש הי"ד, כמו שאומרים.