אובמה, או בייבי

איש לבוש מכנסים ומעיל ג'ינס יושב על מעקה האבן בראש מורכן בכיכר יוניון, רחוב רבע עשרה מזרח, מדי פעם מרים את ראשו וזורק לחלל האויר בלי להסתכל: "מישהו פה יכול לעזור לחייל לשעבר בדולר או שניים?". הוא כבר התרגל, כנראה, לכך שאף אחד לא שם אליו לב הערב - וזאת בניגוד ליחס שבדרך כלל מקבלים בני סוגו - התעלמות מוקפדת, כזאת שכן שמה לב - ומפנה את מבטה לצד השני. לא הערב. במרכז הכיכר התקהלות עצומה (בסדר גודל של יום העצמאות בגבעתים, נגיד; בלי הדחיפות - שהרי מדובר באמריקה, אחרי הכל). המוני אזרחים נרגשים יצאו לרחובות, אוחזים בדגלים, בכרזות, במצלמות, וכולם צועקים, שורקים, צופרים, מתרגשים: אובמה זכה! או-בה-מה! או-בה-מה! במרכז ההתקהלות, נישאים על כתפי חבריהם, תולים כמה צעירים דגל ארה"ב ענק שמכסה את כולנו כמו אוהל קרקס ומגן מפני הגשם שהרגע התחיל. "זה כל כך גזעי!" צועקת הגברת שנאניגנז, אוחזת בידי ביד אחת כדי שלא נלך לאיבוד ומנסה לצלם באיי-פון בשניה. אני בעיקר מסתכל על האנשים מסביבי, רובם בני דור ה-X וה-Y שאחריו, שרויים כל כולם בהתרגשות, צועקים, שרים, חלק מזילים דמעה(אחר כך יבוא סוחט הדמעות האמיתי, נאומו של אובמה בכנס הניצחון - בינתיים אפשר להבחין בטפטוף ספונטני). "תבין! זה מה שהבטיחו לנו ההורים שלנו!" - מתעקשת ש. להסביר מעל הרעש הגובר - "...שאם נעבוד קשה, ונאמין, ונעשה את כל מה שנחנו יכולים - בסוף יהיה טוב". אני לא לגמרי מבין על מה היא מדברת, אני חושב שצריך להיות אמריקאי בשביל ממש לגרוק את הדברים, את אתוס ההגשמה האמריקאי שבניגוד לאתוס הציוני עדיין חי בלא מעט לבבות, כנראה. דבריה נשמעים כמו משהו שעולה בקנה אחד עם ססמת הניצחון - כן אנו יכולים - שטבע המועמד חסר התקדים שבקרוב נכיר בתור נשיא המעצמה החביבה עלינו, מושא יחסי האהבה-שנאה של העשורים האחרונים, ברק אובמה.
אני רק לא מצליח להבין איך כל ההתלהבות הזאת לא מתייחסת לעובדה שמדובר בשינוי מאותה דרגה כנראה - פוליטיקאי שמחליף פוליטיקאי אחר, פחות מוצלח ממנו אמנם, ולא, נגיד, לפוליטיקאי שמוחלף על ידי חייזר, קערת אורז בר תבונית או שיטת ממשל חדשה שמעניקה זכויות ביצועיות לאוגרים. מה שבטוח - העיר ניו יורק חוגגת. כמו רוב ארצות החוף המזרחי, מדובר במדינה "כחולה", דמוקרטית, ואפילו קרן-אן ואבישי כהן בהופעה קודם לכן, עשו הפסקות בין השירים כדי לתת זמן מסך לשדרנים ולפרשנים שעדכנו את הקהל בתוצאות המירוץ מעל גבי צג ענק - הזוי משהו. "אנחנו אף פעם לא עושים דברים כאלה, מתלהבים ככה ויוצאים לרחובות!" צועקת ש. בעוד אנחנו חגים מסביב לאוטובוס ציבורי שנעצר במרכז הכביש, מוקף על ידי חוגגים - נוסעים מחוייכים בתוכו - על השדירה הראשונה; איכשהו אני קצת מתקשה להאמין. מי אם לא האמריקאים יתלהבו בצורה כל כך חסרת מעצורים, פשוטה ומתמסרת, מאמינים שהכל יכול להשתנות ולהתחלף במשהו טוב יותר. אני רוצה להגיד לה משהו אבל מזכיר לעצמי שלא רחוק מכאן לפני שלוש מאות שנה מכשפות הוצאו להורג על הרבה פחות, ומאה שנים אחר כך עדיין בוצעו פוגרומים באנשים שלבשו את העור בצבע הלא נכון. משהו פה באוירה מפחיד אותי, מעביר אותי למוד היהודי הגלותי, וזאת תחושה די נחמדה, באופן מפתיע. אני מבין פתאום איך אפשר להתמכר אליה, למפות את העולם לצרינו ולנו, שתי קבוצות שלעולם לא יבואו אחת בשניה, לעולם לא יוכלו לבטוח או לסמוך אחת על השניה לישועה במקרה צרה, מי יתן ולא תבוא. אדם אוניברסלי? תעזבו אותי, באמא שלכם; אם בכלל, יכול הוא להתקיים רק אם היכן שהוא, לא משנה איפה, יש לו מולדת לאומית אליה הוא יוכל לברוח בעת הצורך. הקו שמבדיל בין פרנויה ותשומת לב מחודדת לניגודי אינטרסים אפשריים הולך ומיטשטש. אתמול למשל, כששאלה אותי שנאניגנז אם ארצה להצטרף לערב צפיה בתוצאות הבחירות - אחד הדברים הראשונים שעברו לי בראש היו: ומה אם מקיין יפסיד, ואני אזכה בקהל עויין שירצה לדעת איך אני, בתור ישראלי, מרגיש - תחת ההנחה שאני בעדו, מכיוון שהוא אמור להיות טוב ליהודים או לישראל... סיטואציה בעייתית. או, גרוע מכך, נאמר שהבחירות יוכרעו לטובת מקיין בזכות הקול היהודי של פלורידה, כמו שקרה, לטענת אחדים, לפני שתי מערכות בחירות לאל גור? ניסיתי לסבר את דעתה בדבר קיום האפשרות - "תעזוב אותי, מי זה לעזאזל אל גור, אני לא יודעת מה היה שם, זה היה במערכת הבחירות הקודמת או לפניה, מן..." - כמצופה. אז היא היתה עדיין צופה על הגדר, כמו צעירים רבים אחרים, להם זאת מערכת הבחירות הראשונה בה הם נוטלים חלק פעיל, מגלים אכפתיות.

אז מה, בוקר של עולם חדש מצפה לנו מחר? ימים יגידו...