חג, מועד

חורף איכשהו תמיד מזכיר לי דברים. ביחוד מחוץ לארץ. הבעיה, שאני לא בדיוק יודע מה. בבוקר, כשאני יוצא מהבית יש תחושה מוזרה באויר, השילוב של רמות הקור, היובש, זוית השבירה של קרני השמש ומי יודע מה עוד מקפיצים אצלי תיכף זמזם יעודי, ועוד לפני שאני מוציא את הנגן מהתיק, אני יודע שעכשיו צריך לפקוח עיניים, לחדד את האף והאזניים, להכין יד מברישה בחלוף על פני מעקות האבן, ולהתחיל לנסות לפענח מה בתרכובת הזאת מכוון אותי, ולאן. קורין אלאל תיארה את זה פעם יפה, כמו למצוא את דרכך בתוך מבוך, להחזיק את קצה החוט ולאט לאט ובזהירות ללכת איתו לאורך הדרך. היא דיברה על כתיבת שירים, אבל אם רוצים גם טיול בעיר יכול לענות לתיאור.
בכל מקרה, עד עכשיו לא קצרתי הצלחות למכביר. כמה גיחות אקראיות לדרום העיר, שאיכשהו תמיד הסתיימו בסוהו(א. כבר צוחקת עלי, בכל פעם שהיא מתקשרת אני שם); קניות מזון ליליות חסרות צורך בחנויות טבעוניות ממוזגות יתר על המידה, שוטטות חסרת פשר ברכבות מתמלאות ומתרוקנות; צ'ינה-טאון אחרי שעות הסגירה: קרטונים סיטונאיים דקים כמה שהם רק יכולים מתרוממים ונוחתים בסמטאות, וברחוב הראשי ברווזים צלויים אחרונים מורדים מאנקולים - כמו בחורות במכון שיזוף שיוצאות מהקפסולות - בדרכם לשמש ארוחת ערב למישהו, אני מקווה.
ואולי זה רק עניין של לתפוס את שעת היום הנכונה, או את רוח הפנאי -
בסוף השבוע האחרון עליתי על מעבורת לאי המושל, מהלך שהתגלה כמוצלח ביותר - סך הכל עשר דקות הפלגה מדרום מנהטן; שכרתי אופניים, ובמשך כמעט שעתיים הסתובבתי בין עצי ענק עתיקים, בתי קצינים גבוהים ואולמות נשפים לשעבר, תותחים מתקופת מלחמת העצמאות, ובמרכז כל זה - שכונות אנשי קבע, שכיום משמשים כפר אמנים, בתי עץ צהובים-לבנים מוצבים בין גבעות ירוקות מנוקדות פסלים סביבתיים ובתים פתוחים, ובין חמוקי כרי הדשא מתגבהת לה שלווה איטית. לאורך קו המים נראית טיילת צנועה, גלים בועטים במזח, ובמרחק נראה קו הרקיע של מנהטן - גדול מדי, או קטן מדי, ובכל מקרה לא קשור ולא מספק; ובכיוון אחר, האדמה מתחת משובצת סדקי שמש שמבקיעה בין העלווה, ופתאום עולה שער אבן גדול, מקושת, ומתחתיו קבוצה שכמו הגיחה משום מקום, שרה שירי א-קפלה נוצרים אל מול האקוסטיקה המושלמת שנוצרת בין גושי האבן המסותתים.

עוד מעט יום כיפור, כמעט ולא שמתי לב. קשה לדמיין עכשיו את השקט המסויים ההוא, את קינג ג'ורג' ואלנבי ריקים מאוטובוסים, ואולי את השדרה השמינית דווקא, מלאה באנשים לובשים בגדי חג רחבים, פוסעים לאיטם בדרך או בחזרה מחברים, מההורים, מבתי כנסת. רק לדמיין את זה, אלפי דרדקים רכובים על אופניים, מצלצלים ומתנגשים זה בזה על אוטוסטרדת האפ.די.אר, חנויות האלקטרוניקה של רחוב ארבעים ושתיים סגורות על מנעול ובריח(אם לא עשרה), והסאבווי עומדת שוממה כמו בסרט עתידני על החיים בניו-ניו-יורק שלאחר המגפה. יש לה בכלל יכולת לעצור? יש מקום לשים את כל הרכבות והקרונות כך שלא יפריעו או יתנגשו? או שפשוט יעמידו אותן בתחנה האחרונה אליה יספיקו להגיע לפני כניסת החג, וישאירו את דלתות כל הקרונות פתוחות עד צאתו? (ומה יעשו פושטי היד? איפה הם יעשו את החג?) אמבולנסים וכבאיות לא יצטרכו להרעיד את הרחובות בצופרי אויר, במילא כל כלי הרכב יהיו חנויים בחניוני הקומות ולאורך הרחובות. אבל גם אלה כמעט ולא יראו. שקט ישתלט על העיר שאינה ישנה, בזמן שתיקח שאיפה אחת עמוקה-עמוקה שתספיק לשנה שלמה. אמן סלע. תנוחי קצת, ניו יורק.

לפני יומיים מצאתי דירה מקסימה בברוקלין בשכונת פארק סלואופ, עם שותף ישראלי נחמד, כימאי, תכנת, גולש, יוצא הודו, ועוד הפתעות. כשרק התחלתי לשמוח התבקשתי לדחות את השכירות, או לעכבה, כדי לפנות מקום לנסיעה בת חודשיים לבוסטון לצורך השתלמות. מה בוסטון עכשיו? מה אעשה שם לבד, מבודד? העיר אמורה להיות כיפית, אבל אני מניח שלא אזכה לבקר בה פרט לסופי שבוע, מסיבות טכניות. ושוב להיות לבד, מוקף בהינדוסטנים תאגידיים. אני שוקל את צעדי. הכל אפשרי. הקלפים שהתחילו איכשהו, בקושי, להסתדר - נטרפים. ואני שוב לא מבין איך איבדתי שליטה. רגע. רק רגע. לנשום עמוק.