דירה - להשכיר!

בסופו של דבר, אחרי כמה ימים אני מתחיל להפנים שלא הולכים לשאול אותי איפה יוצא פרישמן בזמן הקרוב. מבלבל, וקצת חבל, אבל. אז חשבתי לאמץ לעצמי אלטר אגו פה. או פרסונה. אני לא בטוח מה ההבדל, אני אבחר בצבעוני יותר. יותר נכון, חשבתי לעצמי איזה פרסונה אני אבנה לעצמי. כרגע, בהתחשב בסביבת היחס המיידית שלי, שזה ערבוב של דמויות אפרו-אמריקאיות מהסדרה "דה וויר" עם ישראלים שפגשתי, עם אמריקאים שפגשתי יוצא אחד, טווסון מגוהץ, שחי על התפר המילולי, דובר עיבריש. "אתה לא יכול לעשות לי אתה זה! יובל! יובל! יו גאטה גימי סאם סלאק היר. ת'יודע מה? עזוב, עזוב. תן לי את בז'רנו. כן, עכשיו. אז תקרא לו. אני מחכה. . . בז'רנו? כן. עזוב אותך מההואו יו בין יושק, אף אחד אף פעם לא קורא לי ככה, יו ג'סט פיאינג אין מיי פוקט, כמו שאומרים הפולנים.". כזה. הוא לא חייב להיות מבוגר, האמת, עדיף שלא. וחייב להיות לו מבטא אמריקאי ממש ממש טוב. כמו בוגר מוצלח במיוחד של הקורסים באנגלית אמריקאית שעושים הודים-תומכים-טלפוניים-לעתיד בבנגלור.

ובכן,
ראיתי היום שלוש דירות, וחזרתי קצת מבולבל.
האחת, קומבינציית שותף אפרו אמריקאי (היא מילת ה-N) מהודק בדירה מרוהטית, מעוצבת, עם לובי מאמם, שזה מצד אחד מעולה כי לי יש רק מעט מזכרות מהבית, ולא בא לי להשקיע בבית זמני חדש, צריך מקום התנחלות מסודר. ומצד שני קצת מלחיץ, לגור עם בעל-הבית שהוא איש נדל"ן בהווה עם עבר עלום במדיה, אנאל רטנטיף, מפטיר מדי פעם הערות יבשושיות על השותפה הנוכחית שהתריעה מעט מדי זמן לפני, ולא רחצה כלים או משהו. לא. לא מתאים שותף באסיבי אגרסיבי.
הדירה השניה היתה קן חמים(נוט לייק ד'אט) של ארבעה זכרים במעין חלל גדול, מערה שכזאת, עשויה כוכים. אולי לפני עשר שנים...לא, גם אז לא. היה שם צ'כי שנראה כסובל מבעיית זעם. אבל זה בסדר, מזל גדול הוא שיש לו מערכת תופים בסלון. מנגנים עד שתים עשרה גג. ונער מחשבים אמריקאי חננה אשף וובי, שוחחנו לנו על ספריות אג'אקס! כמה מרנין. שאלתי את הצ'כי מה הוא מחפש בשותף הבא שלו לדירה. הוא רטן קצת ואמר: "תראה, היתה פה אחת שאפילו ששטפתי פעם אחת את הכלים בחמש בבוקר, באחת עשרה כבר היתה ערמת כזאאת ענקית". את השותף השלישי ראיתי רק בחטף, גידול מזוקן כלשהו שחלף על פני משובץ פלנל. חבל. דווקא נראה נחמד.
הדירה השלישית והסוגרת לערב זה היתה דירת יחיד נטולת שותפים, עם חדר גדול אחד ועליו שפריץ מ-ז-ע-ז-ע שאפילו שנות השמונים היו מתביישות בו. קצת התבאסתי בשביל בעל הבית. טוב, הוא ימצא כבר שוכר. ניו יורק.

***

לקט ארועים אחרון: שנה חדשה. שנה טובה!

מודה ודארג'ה

גשם יורד עכשיו -

אני מתעורר בחושך שהלך והתגבר בימים האחרונים, שוכב על המיטה פרוש אברים בזמן שדמדומי הכרה מתמקדים לזמן ומקום מוגדרים; קצת כמו כמו לדמיין רעש רוטור של מסוק מתניע. הזמן: בוקר יום שישי, כנראה היום המשמח יותר בשבוע, הוא יום העבודה האחרון לפני הסופ"ש. אתמול ושלשום נפגשתי עם ר. ור., חברים שחזרו מטיול במזרח קנדה וארצות הברית, בדרכם לארץ. מסתבר שיש חיים גם מחוץ לעיר, ושממש ממש עכשיו זוהי התקופה היפה בשנה שנקראת קיץ אינדיאני, בה ניבטים גווני חום, ירוק ואדום מכל עבר (בעיקר בניו אינגלנד שמצפון), בזמן שהעצים מתחילים להשיר עלים לקראת סוף הקיץ ותחילת הסתיו. אני צריך לצאת החוצה להיווכח בעצמי ולא להסתתפק בסרטוני האן-95 של ר., אבל רגע, קודם כל דירה. החיפושים יתחילו ברצינות בסוף השבוע הקרוב, כך החלטתי, וכנראה שמדובר במשימה רמה, מה עוד שבניגוד לרוב העובדים האחרים בחברה, אין לי כוונה לגור במנהטן. לאאאא, 'דוני. ברוקלין הולכת ומקבלת מיקוד בתור המקום הבא לו אקרא בית, ואני כבר מייחל בעוז להימלט מצופרי הכבאיות על רחוב שלושים מערב, במרכז העיר. עכשיו רק צריך להתוודע לשלל השכונות, המחירים ונתיבי התחבורה הציבורית.

אני יוצא מהדירה לרחוב ומתחיל להתקדם בעצלתיים לעבר רכבת הפת' על שלושים ושלוש, מרחק שלושה רחובות ושתי שדרות, בדרך לעוד יום עבודה חסר פשר. הריח של הגשם מזכיר לי דברים חסרי שם, תחושות שקופות חולפות, חיות אוקיאניות אילמות שוחות דרכי באוושת סנפירים, וכרגיל(כרגיל? אפשר כבר להתחיל להגיד כרגיל?) אני טובע בתוך הנוף האנושי ומשתדל לשחרר את הגוף לחופשה, "לצאת למרפסת" ולהשקיף; נותן לעיניים ולראש להוביל את כל שאר הגוף לפנים ולמעלה. ככה סה טוף. ברכבת אני סוף סוף מסיים את תנ"ך הניאון(הלא-ממש-מומלץ), שקראתי בשבוע האחרון, הספר הראשון שאני קורא באנגלית מזה זמן רב. החיים הולכים ונבנים מסביב לשגרת עבודה-שוטטות-קריאה-כתיבה-שיחות טלפון-סקייפ-מיילים וחוזר חלילה, ואני מבין שעוד מעט שוב יהיה היומיום מוצף ברשימות דברים לעשות, המרחב - בחפצים, והראש שלי - במחשבות לא ממוקדות וזמניות; התחושה הראשונה שהיתה לי כשהגעתי לארצות הברית של מקום רב שמתפנה ושל קרקע בתולית, תיקבר מתחת למאמרים שעדיין לא הספקתי לקרוא, רכישות אינטרנט שתגענה בדואר, הזמנות לפגישות ומסיבות, וכמובן עבודה, משמימה וקצרה, יחסית, אבל עדיין תופסת את רוב שעות האור. אני לא יכול שלא לתמוה האם זה מחוייב המציאות או לא, ואם לא - מה כבר אפשר לעשות כדי להישאר ממוקד בעולם רב מוקדי כמו שלנו, שבו כל בחירה שתופסת זמן גורמת לך כמעט אוטומטית לחשוב על הדברים האחרים שיכולת לעשות בזמן הזה במקום מה שאתה עושה עכשי(לכאורה; אני בעצם לא עושה הרבה חוץ מלחשוב על הדברים האחרים. מה שנקרא, קונטקסט סוויצ'ינג). מלכות הפאזי לוג'יק השניה חיה בתוכנו. לעזאזל; אנחנו לא מכונות שפועלות טוב על כמה דברים במקביל - לפחות לא דברים שמצריכים מחשבות מדודות ועמוקות. שזה רוב הדברים החשובים, אם מתעכבים על זה לרגע. אנחנו הופכים להיות נוירוטים, מאבדים את היכולת מדיטטיבית הטבועה בנו מלידה; פלא שיש כל כך הרבה סבל ככל שעולה רמת החיים ואיתה תרבות הפנאי? יותר מדי בחירות שאפשר לעשות; לעזאזל. ובעצם, כנראה שאין חדש תחת השמש. בספר הלפני-אחרון (והמומלץ!) שקראתי, עושה הנפלאות מלובלין, מחליט בסוף הגיבור (זהירות! קלקלן!), פושטק רציני בעברו, להקים מסביב לעצמו חומה ובה סדק אחד דרכו הוא אוכל, שותה, מקבל תלמידים ומדבר עם אשתו(מדבר וזהו, תעיפו את המחשבות המטונפות שלכם מהבלוג הטהור שלי!) - כדי שיוכל לשבת במשך היום וללמוד תורה, להוציא מראשו את מחשבות העבירה המרובות, להתיישר. קול טהרני כלשהו בתוכי אומר "ישר כח, איפה נרשמים?" למקרא הדברים, אבל אז אני נזכר בנסיון פתטי-משהו לחסוך כסף על ידי ביטול כרטיס האשראי(מישהו שאני מכיר, חבר; בעצם לא, לא חבר. מכר. מישהו שאני מכיר, נו! היכרות טובה, אם כי. למדי).


כאמור, בשני הערבים האחרונים יצאתי למקומות פופולרים בסוהו, באדיבות המבקרים המאלפים (כמו גם דרי קרת אחרים, הממתינים למכתמם שיבוא ביום מן הימים), והתחלתי לרשום ברצינות בפנקס השחור עוד שמות מקומות לביקורים עתידיים. לרגע עוברת מחשבת עיוועים בראשים לתעד אותם כאן, להפוך את הבלוג הזה לבלוג אורבני ניו יורקי ישראלי, ולזכות בתהילת עולם ובמליוני-צביליונים של בישליקים וירטואלים; ברם, ההיבטים המעשיים של תחזוקת בלוג עירוני (יציבות, סדירות, מחוייבות), גם אם הייתי חושב שיש אתגר של ממש במשימה הכבירה, רחוקים כרגע ממידותי מרחק רב. לא, אני מעוניין להמשיך ולהשביע את תאבוני לכתיבה ואת תאבונם של מתי מעט, חברים אמיצים, שורדים מלידה, לקריאה.

עניין של מקום

הישראלים החיים בניו יורק, קוים לדמותם.
יותר נכון, אלה שחולמים שהם חיים פה, בזמן שהם במקרה בעצם חיים פה. מפגש כמעט מקרי עם שניים בדירה שהלכתי לראות בשכונה הברוקלינאית-פולנית(*) גרין פוינט, החזיר אותי לתקופת דירת השותפים עם יונת ודוני, לפני שתים עשרה שנים; לברוקלין של מעלה ולחיים המרחפים, הפראיים, המאוהבים, המתרגשים, האלימים, הבלתי צפויים; להצהרות האהבה לניו יורק מוחבאות בין קפלי צווארון מורם, כמו-מנוכר, כאילו מתוך התרסה מחציפה כלפי החבר'מניות הישראליות, ובכל זאת - "אני, רק במקרה גר/ה פה עם ישראלים", אז ועכשיו. ובד בבד, הניצוץ בעיניים שאינו יכול ואינו רוצה לשקר, המסגיר את בית הגידול וסביבת היחוס הראשונה, שלמרות משקפי השמש, החברים האמריקאים, המבטא וההתאזרחות הכמעט מושלמת, קובע את מיקומם של רבים, יותר מהחותמת האחרונה בדרכון. והפוזה; כולנו אולי היינו שם בשלב כזה או אחר, מאוהבים בחלק אחר של החלום, של העיר, של החופש, עת מבטינו מתחפרים ברצפת הלואר איסט סייד, מדמיינים שאנחנו לו ריד, לו כל בלטה מזכירה דילר אחר. כולנו לו, או אולי בעצם יוסי(ז"ל), ישראלֵי הגולה הנושאים בדממה לא טיפוסית את הבית ברחובות הכרך המתועד בעולם.

מצחיק איך דווקא(כבר?) עכשיו, הביקור הזה, שבא בתחילתו של גל הפוך, של התרחקות מהבית, מהחברים של נטשה וגלגל"צ, בועט אותי לכמה כיוונים בו זמנית, מזכיר נשכחות, מעביר אותי דרך חור תולעת ובחזרה, משקף ומסכם תקופה של שנים.
מ. ומ. גרים פה כבר שנתיים, אולי יותר. הם הכירו במירק(mIRC) לפני כעשור, אבל נפגשו לראשונה פה בניו יורק. ביקרתי בדירתם עקב נסיעתו של מ. לארץ וחיפושיה של מ. אחר שותף לדירה. היא לומדת אמנות, הוא עובד בכל מיני, בין השאר כמנעולן, אחד המקצועות בו גילו ישראלים פוטנציאל כלכלי לא מבוטל, בעיקר עקב הקלות בה אפשר לתחמן אמריקאים תמימים ששכחו את הצופן לכספת או את מפתחות הבית. הוא חוזר לארץ לאחר שלוש שנות שהיה בלתי חוקית, מה שאומר כנראה שלא יוכל לחזור לעולם. לא נורא? יכול להיות, ויכול להיות שכן. "איזה כאפות לַּפַנים הוא הולך לקבל" חושבת בקול שותפתו, משקפת כנראה את הלך רוחו. העיר הזאת, אני נזכר, קונה לה אחיזה תאוותנית בתוכך. יש הנשארים בה הרבה יותר מהרצוי, הופכים לרוחות רפאים שאינם כאן ואינם שם, כלואים בבועה, מרחפים באיזור הלימבו שבין לבין, בראשם בבואות מתחלפות של כל המקומות בהם היו, טיילו ועבדו, ועל כולם ואת כולם מנצחת ערפילית ניו יורק, שלא מאפשרת לאף אחד מהם כולל היא עצמה להתממש ולהיות תחנת היציאה מעולם ההזיה הפנימית. אני רק רוצה לקוות שהטובים מוצאים את הדרך החוצה, או(מתי מעט?) את הדרך פנימה.
ניסיתי להסביר לשניים למה דירה עם שני חדרי שינה קטנים(אחד ממש קטנטן) לא מוצלחת למרחב פנימי בר קיימא, אבל רק זכיתי למבטים משתוממים. "במילא אנחנו כל הזמן כאן, מה יש לך לעשות לבד בחדר? העיר הזאת מנכרת, עושה לך להרגיש לבד, וטוב שיש מישהו בבית לדבר איתו, לאכול ביחד, לראות טלויזיה, לצאת עם חברים שלו שהופכים להיות חברים שלך". התקשיתי להסביר, אבל משום מה בו זמנית גם שמחתי בדברים. ניסיתי להיזכר מתי בפעם האחרונה חייתי בדירת שותפים בה לא חלמתי(בשעות הקשות!) לבתר ולהקפיץ קלות את שותפי. זה לא היה קשה: לפני שתים עשרה שנים, בניו יורק. ובכלל, עם שותפים: לפני כחמש שנים.

למה בכלל הגעתי לדירת השותפים הזאת, נחמדים ומסבירי פנים ככל שיהיו? מה חיפשתי? האם אלה רק שברי זכרונות אותם אני רודף ומנסה להחיות, או שיש בי רצון ויכולת ליצור תלחים אמיתי בין האני של אז ואני של היום? ניו יורק של אז וניו יורק של עכשיו? התחושה ההיא, שדגדגה בשיפולי הבטן במהלך אותו ביקור, אחוות המהגרים החצי חוקיים, שרודפים תמיד אחרי משהו, נעים מאירוע לאירוע, כמו כוכבי לכת שמחליפים את מוקד הסיבוב עם כל מהלך, מאיצים ומאיטים, התחושה הזאת מציעה תשובה חלקית לשאלה. כולם פה נראים צעירים ממני, עוברת לפתע מחשבה סוררת, אבל אני, כרגיל, נותן לעצמי להיסחף אחר אוסף אינדיוידואליסטים ניו יורקרים עזי מבט וחריפי מבע, ואני מוצא את עצמי חושב על מסע בזמן ובמרחב, על שחזור אהבות עתיקות ותיקון משגים נושנים, כשלפתע אני מתנער. צינה אוחזת בי למרות חמימות הבר ותחושת המלאות שנוסכים בי קציץ הבשר(הוא ההמבורגר) וחצי כוס גינס.

אבל מה באמת אני עושה פה? את מה, או מי, אני מחפש?

==============================

(*) רובע ברוקלין נחלק לשכונות להן עיתים קרובות אופי אתני כלשהו. פולנים, פורטוריקנים, יהודים, סורים, בני שבט הזולו ועוד חיים בדרך כלל בקרב בני עמם, מה שיוצר תתי-סביבות מושלמות לטיולי חוויה אנתרופולוגיים מבלי לעזוב את השכונה. כרגע אני מחפש שם דירה, עדיין לא ברור לי באיזה אזור.

ארץ חדשה

אחרי כל כך הרבה זמן, ניו יורק.

לוקח קצת זמן להתרגל לתחושה המסויימת הזאת, של הרחובות שנושאים אותך הלאה; התחלת ברחוב שלושים והנה אתה בכיכר קולומבוס על חמישים ותשע; עוד קצת, והגעת לסנטרל פארק. והנה המוזיאון ההוא שתמיד רצית לבקר אבל אף פעם לא הספקת, אז, אי אז. הפעם - לבטח תספיק; רק לא עכשיו, כשהאספלט המנצנץ מתחת לרגליך קורא לך הלאה, הלאה. ובאויר יש תבלין מסתורי שמושך אותך קדימה, ואנשים בכל מקום הולכים, באים, יורדים, עולים, לוקחים רכבת - אולי תיקח גם אתה, לכשתתעייף; וחנויות נושאות שפע מנצנץ וקורץ, קרירות ממוזגת בתוכם מגינה מפני הלחות והחום שבסופו של דבר יגיעו גם אליך, יבקיעו דרך המבט החולם, המזוגג. ומוניות צהובות נוסעות בכל מקום, ושוטרי מקוף מסיירים מדי מספר רחובות; וילדים נישאים, אחוזים, רוכבים על אופנים; וכלבים, כל כך הרבה כלבים. מתוכם רבים הם הזעירים, המיופייפים, חלקם מבצבץ מתוך תיקי היד של בעליהם, אחרים ספק הולכים ספק רצים בתנועות זערוריות, מואצות, מגוחכות. מתוך הערפיח שעולה מפתחי האיוורור של התחתית קורא לך קול צרוד להמשיך וללכת, לתור את הארץ החדשה, לתת לעיניים להוביל ולרגליים להיות מובלות, לשים פעמיך למקום אליו נושבות רוחות העיר, מעלה ומטה, מזרחה ומערבה; והידיעה כי זה האי, והאדמה עליו מדודה ותחומה, חסומה ומוגבלת באופן סופי בהחלט, וכל בניין שמוקם מחייב הוצאת עפר במשקל השוה למשקלו, אין בידיעה זו כדי לא להטריד ולא להעיב על החופש הנושב במרווחים החדשים שכמו נגלים בין אבריך, כמעט אברותיך, החופש הגדל והמתעצם, מומחש ומחוזק מתוקף אותה ידיעה, שכאילו באה ללמדך שיעור המתחולל במעבדת ניסויי המרחב: שאם מהמקום הזה, שהוא כבר אינסופי כמות שהוא, בינות לאיסט ריבר ונהר ההדסון, תצמצם בהדרגה חלק אחר חלק, תוריד באבחה רחוב אחר רחוב, שכונה אחר שכונה, עדיין תישאר עם מה שהוא בסופו של דבר אותה אינסופיות, ובנפול בלוק מגורים אחר בלוק מגורים, מאותה כבירות לא תצליח להוריד מספיק כדי לצמצם מימדה ולבטל מוחלטותה, וגם אם תיוותר בסוף ישוב על ספסל אחד, טפח מכל אחד מצדדיך, אי-שם במה שהיה פאתי הסנטרל פארק לפני שהתחיל הניסוי, עדיין יהיה המקום רחב מימדים מכפי שתוכל לדמיין.

שיעור בטופולוגיה של החופש; הומיאומורפיזמים של ההכרה.

הדברים הקטנים והמטופשים ששמים לב אליהם רק בהתחלה

(בטח פספסתי כמה עשרות ואני אזכר בהם רק כשאחזור לארץ בבעתה, או בעיטה)

• נורית אזהרה מיוחדת באוטו שאומרת שצריך לנפח אויר בצמיגים(באמת! נורית! אויר! זה מזכיר לי את הקטע בסרט מטוגן בו אדם נכנס לרכב, שם מפתח בסוויץ', ומתחיל להישמע דנדון אזהרה. האיש פותח את הדלת, סוגר את הדלת, שם חגורה, מפעיל וישרים, מכבה אורות - כלום - עד שהוא מביט למטה, סוגר את הרוכסן, והדנדון נפסק. האהאהא. אני מתאר את הקטע הזה לעייפה רק בגלל שלא מצאתי אותו ביוטיוב. לעומת זאת, מצאתי קטעים משמחים אחרים. עם כזה מטען תרבותי, מישהו יכול להתפלא שיצאתי ככה?)
  

• תרבות מוטורית (א'): אפשר לעשות קניות, למשוך כסף, ועוד שלל דברים, כנראה, תוך כדי ישיבה במכונית.

• כולם אומרים לכולם שלום ומה-המצב איך שרואים אחד את השני, אפילו אם זאת הפעם הראשונה ובכלל לא יודעים מי האיש וכמה אנשים הוא רצח ובישל עד שפגש אתכם. אני באופן אישי מנסה לא לדבר עם זרים, אבל לא ממש מצליח לי. ביחוד לוקח זמן להתרגל לזה שכל הבחורות שרואות אותך במשרד מחייכות ואומרות שלום או עושות עם העיניים. מצד שני, זה נכון גם לגבי הגורילות שבהן. נאט'ינג פרסונל.
  

• תרבות מוטורית (ב'): הכבישים המשובחים והסדר המופתי שבדרך כלל שורר בהם. גורם אפילו לי להרגיש כמו בנדיט דרכים מסומם. שאני לא. כאילו, ממש לא.
  

• המרחב האישי: אם אתקרב לקבוצה של אנשים שסתם עומדים ומדברים, כבמטה קסמים יבקע בה מבעוד מועד פתח מספיק רחב בשבילי ובשביל עוד שלושה כמוני לעבור. כמובן, מהפעם הראשונה שזה קרה, התחלתי בעצמי לשמור על המרחב האישי של אחרים ולהביא בעיקוף גדול ויפה מסביב לקבוצות. היום מצאתי את עצמי עוקף את המטבח דרך מסדרון מקביל, בזמן ששהו בו שני אנשים!

• כמויות החמאה, הגבינה הצהובה והסוכר שנבזקים בצורה חסרת אבחנה כמעט על כל דבר אוכל שקונים בחוץ. אפילו פרפקט פיתה מצ'פרים את סנדוויץ ההודו-בחומוס שלהם בכמויות נדיבות של גבנ"צ מותכת. האימה.
  

אני אזכר בעוד כמה, ואודיע לכם

ועד אז, קבלו באהבה את האמבדד הראשון שלי:

פירורים

הרצפה פה רועדת.

לא, היא באמת רועדת. למרות שכששאלתי לפני כמה דקות את ראש הפרוייקט(מאנשי השטיח, אנשי הדממה), הוא רק הביט בי במבט מסוקרן מהסוג הלגמרי-לא-נכון. אבל היא רועדת, אני באמת מרגיש את זה. פעם בכמה זמן. לפעמים בתדירות גבוהה יותר. יש רעידות אדמה באזור?
אני יודע מה אתם חושבים.
וזה לא זה. נכון, הייתי יכול להתחיל להגג פה על חוויותי עד כה מתרבות הפלסטיק והכרום האמריקנית, על רקבונה הניכר וקיצה הקרב בעליל, על הצלחתה המרשימה בהכחדת מאפייני תרבות המקור של כל האנשים שנמצאים פה, בסביבת העבודה שלי, ואפילו תרבויות מקור עזות-מתאר כמו ההודית. לא תשמעו כאן קרקורי "קורקט!" ולא תראו נדנודי ראש; בקושי שמעתי פעם אחת ויחידה את משפט המחץ שמסיים כל יעוץ או עצה באשר הם: "עליך לעשות דבר אחד". אז לא. אני לא הולך לדבר על כל אלה כאן ולקשר אותם באמצעות מטפורות עדינות אך אפקטיביות לרעידת האדמה התרבותית-חברתית שמוקדה שוכן באמריקה הצפונית. זה ברור, שקוף, והאמת, די משעמם לכל מי שלא נמצא בתוך זה. מה שכן, הרצפה פה רועדת. והמזגנים הפסיקו לעבוד, כך שאני יושב בתוך כבשן מיטלטל, לא נפנה ולא פונה לאיש. מה קרה לאנשים האלה? איך זה שנעלמה מהם כל לחלוחית חיות? לפחות עכשיו חלקנו מתחילים להזיע, אפשר לדעת שהם לא באמת עשויים מסגסוגות עידן החלל - רק נראים ככה. מזל.

לא הכל רקוב.
הטבע, למשל, עוד מכה בסנוורים. לא קניון או פארק לאומי, סתם, הכי בדרך לעבודה ובחזרה: עליות ומורדות בין גבעות ירקרקות, עצים ושיחים במימדי ענק, פה התחלה של מסלול פראי, שם סנאי מנסה לכרסם אגוז כלשהו(בארץ החתולים היו מפרקים אותו תוך שלוש שניות, ומשתמשים בזנב בתור מברשת לשפם). אתמול יצאתי החוצה אחרי הפסקת צהריים לשבת בפינת ההירגעות שמישהו בנה לפני הרבה זמן, ושנראה שאינה מאוכלסת לעיתים קרובות(אין שם מזגן). ארבעה ספסלים, כמה ברושים כלשהם או עצי סקויה, שיחי ערער מסביב, עלים מעוקלי-קונטור שמעמידים פנים שהם-הם חבורת מנדלברוט האמיתית, ותוך שתי שניות שכחתי שאני נמצא בעצם במרכז מגרש חניה. עולם אחר. לתוך המחשבות שהיו לי בהתחלה על הטיול-שאחרי, מתגנב לפת-פתע יעד טיול חדש ובלתי צפוי: ארצות הברית! המנטרה עד כה היתה - את ארצות הברית אני אעשה על הליכון, אבל אולי טיול פה ושם יכול להיות נחמד בכל זאת. הנה, עכשיו מגיע סופ"ש, אולי אנסה איזו גיחה לגבעות הקרובות, מסלולון...

יומי הראשון במשרדי חברת שרברבריולי

עד כה (שתים עשרה שעות אנד קאונטינג) מוזר כאן ביותר, בוושינגטון-רבתי:

הניכור מורגש כאן יותר מאשר בחוצות ניו יורק, זה בטוח. לא צריך להפתיע אותי, אבל בכל זאת.
הנה דוגמה שאולי לא מבססת את הקייס, ובכל זאת: אני נמצא בחברת שרברבריולי(שם אמיתי כמובן), מורכבת רובה מעובדים זרים, הודים ואסיאתים. רוב מרחב העבודה שוכן במין אופן ספייס, ואחרי החצי-גובה המקובל של מחיצות מתכת מצופות בד, יש עוד שלושים סנטימטרים של חלון כהה, ואחריו, בדיוק בגובה העיניים של רובנו, פס שחור בעובי של כ-15 ס"מ, הממוקם כך/כדי שאי אפשר יהיה לראות את עיני העומד בצד השני. גם כשיושבים, מבטים מקריים נחסמים הודות למחיצות המצופות בבד עליז, הנזכרות לעיל.
ראבאק, אמריקאים מפגרים, מברכי-ברכות-חסרות-משמעות-ספאסטיים שכמותכם: אם אתם מתאמצים כל כך קשה כדי שאנשים לא יתקלו במקרה במבטים של אנשים אחרים(ויהיו מחוייבים למבט\ברכת שלום המסורתית במסדרונות שבטי אמריקה התאגידית) - למה לעשות אופן ספייס? מה רע בחדרים פתוחי דלתות עם מרחב תקשורת אנושי? במשרדים מהדור הישן? בצינורות ביוב בעלי קישוריות וויפיי? כל דבר עדיף.


דבר אחד כן למדתי היום(לא סותר, המורה היתה ויאטנמית, או לפחות כך אני חושד) - איך לאכול מנגו בלי להרגיש מקגייור אבל גם בלי להתלכלך נורא:
נכון שכשאוכלים מנגו כולנו נזכרים בתשדיר ההוא, שאין להשיג אפילו ביוטיוב, שהראה פטנט איך לחתוך את הפרי(בתמונה)? אז זהו, אולי זה רק אני, אבל בקטע של הלחיצה מלמטה שמקפלת את המנגו החוצה, תמיד, אבל תמיד, עפים עלי שפריצים. ומנגו, כידוע, זה כתם. סתם, מאיפה אני יודע. בכוההההולופן. כשיש חתיכה של מנגו כמו בתמונה, במקום לרשת אותה בחתכים שתי וערב משל הייתם קאפון-דה-לה-שמאטה המשחית את פניו של בעל בית עסק סורר שסירב לשלם את אתנן החודש, פשוט ל ו ק ח י ם כ פ י ת ו מ ת ח י ל י ם ל א כ ו ל. אדיר, הא? איזה לא-פטנט זה? אבל לא-פטנט שעובד עדיף על חמישה פטנטים שלא. לעניות דעתי הקובעת, לפחות.


לא עבר עלי יום מרגש, כמו שאפשר לשים לב. אלא אם כן סופרים נסיונות לדוג מידע מהודים שמעמידים פני שטיח בתור ריגושונים. כן, ואכלתי בפרפקט פיתה, שזה מקום שעושה סוג של ג'יירוז. שזה סוג של לאפה. לאמריקאים. טוב, מה 'תם רוצים?! אמרתי לא מרגש! בלי עעעצבים!$%@#


עוד עדכונים בדרך,