דודה שלי בוחרת בצל, אומרת בהתרסה לעוזר-ירקן: "אלה לא יפים, אין לכם עוד בפנים?" והוא משיב בפנים חתומות "לא, לא". היא מסתובבת אלי, ממתיקה בהנמכת קול: "לפעמים יש להם והם רוצים שקודם יגמרו את הסחורה שבחוץ", חוזרת בקול רגיל: "אין לכם עוד בצל בפנים, בַּארגזים?"כמבינת דבר, ואולי בוחנת בשאלון שלוש מאות. הוא משיב שוב באותו קול, בלי סימני עויינות: "לא, אין".אני מרים מארז אֶשֶל ובודק את התאריך - ספורט לאומי לא שוכחים כל כך מהר, מוצא את עצמי תמה בקול: "שתים עשרה בינואר זה הכי חדש?"; אישה בגיל העמידה מפליטה בלי לסובב את הראש "הארבע עשרה", מתרחקת בעוד אפקט דופלר מתגנב אל בין נקישות עקביה שולח אותי להרהור על תרבויות שיחה, על חללים בתוך חללים, עדינים, זמניים. שם, פנים זה פנים וחוץ זה חוץ, לפחות משך רוב זמן הפיכחות.
אישה עומדת לפנינו בקופות. היא מנסה להסביר לקופאית שהיא צריכה בקבוק סודה בטעמים. הקופאית מנסה להבין איזה טעמים. זה נמשך חמש דקות טובות; האישה עוזבת, מוחאת על השירות הלא אדיב - רק כדי לחזור חמש דקות אחר כך עם קינלי פירות יער. מסתבר שאלה היו ההוראות המדוייקות איתן שלחה אותה בת או כלה שילדה זה עתה. הסיפור הפרטי שלה הופך להיות נחלת הכלל, עם כל אי הדיוקים הטבועים בו. הבעיות שלה הן עכשיו הבעיות של כולנו. מרחב אפס.
(*)מהר, כשהכל עוד מנצנץ, שניה לפני שאני חוזר להתרגל
רשומות
