בטברנה של סמי

אתמול בערב נפגשתי עם ט., חבר עתיק יומין ושוהה מצטיין בארה"בה (שבטח כבר השלים זכאות לתואר יקיר החוף המערבי), שהגיע לבקר בעיר מלווה במשלחת לימודית, למה שבשלב הזה של תואר העסקים שלו היה יכול להיקרא באותה מידה מסע תענוגות גסטרו-טוקסי. מלווים בקבוצה שצמחה לכעשרה אנשים, ביקרנו במוסד ניו יורקי השוכן באזור היהודי המקורי(המקורי! כמו החומוס), הלואר איסט סייט. בית הסטייק הרומני של סמי נקרא המקום, מה שכבר בנה ציפיה לקלידן מקריח, צלחות ענק מלאות בשר מדמם, וודקה כמים ומים כוודקה וריקודים תחת כל נברשת רעננה. למעט אכזבה קלה בתחום שולחנות הריקודים, מפאת התקרה הצפה שבמקום הקלסטרופובי משהו (או ברחם יהודי רחב, אם תרצו) - הציפיות התממשו ואף עלו על המדומיין. קבוצות מעורבות, רובן יהודיות, החל מאוסטרליה: קבוצות נערות זהובות שיער שהקלידן - המקריח באמצע, מתולתל ואשמאי בצדדים - לא הפסיק להריע לכבודם ולהציע כוסות(קריצה) לחיים(קריצה קריצה), מיעוט של ישראלים כעבדיכם (טוב, לא בדיוק), ואירי או שניים וכמה מלוכסנים במשלח מחקר אנתרופולוגי על המאדים. לא פחות משלושה בקבוקי וודקה מוקפים בבלוקי קרח ענקיים ("הצעת הגשה") סיימו את חייהם על השולחן, יחד עם צלחות ממולאים, חמוצים, קערת כבד קצוץ שהוכן לנגד עינינו עתיר בצלים מטוגנים בשמאלץ (ביציאה מפוזרים אלקה-זלצרים לרווחת המשתמשים), וחלקי עוף ובהמה בכמויות להן נאלצנו להיכנע בסופו של דבר.

כמויות האלכוהול, עלי להסביר, נבעו מצורך אמיתי להתמודד עם הפסקול, בחסות חברנו מאותגר השיער - די, חלאס, קצת פי סי; כמה אפשר לרדת על רומנים? (אה, איך מכינים עוף רומני? דבר ראשון גונבים עוף...). זה התחיל בקלסיקות אמריקאיות לפי מיטב חקיינות שנות השבעים, המשיך בהורות (כמו ריקודי העם של ילדותנו, בקיבוץ ובתנועה? מישהו?), עבר לשירים רוסיים שהתאזרחו בכמה שפות יותר מדי, המשיך במחרוזת שירי חג אידים שכולם מכירים(?%!!), ולבסוף, כשהמקום כולו כבר התנדנד במצב רוח מרומם-מעולף, שירי עם אמריקאים לא מזוהים עבורי שכולם ידעו והצטרפו. היה ממש הי"ד, כמו שאומרים.

אובמה, או בייבי

איש לבוש מכנסים ומעיל ג'ינס יושב על מעקה האבן בראש מורכן בכיכר יוניון, רחוב רבע עשרה מזרח, מדי פעם מרים את ראשו וזורק לחלל האויר בלי להסתכל: "מישהו פה יכול לעזור לחייל לשעבר בדולר או שניים?". הוא כבר התרגל, כנראה, לכך שאף אחד לא שם אליו לב הערב - וזאת בניגוד ליחס שבדרך כלל מקבלים בני סוגו - התעלמות מוקפדת, כזאת שכן שמה לב - ומפנה את מבטה לצד השני. לא הערב. במרכז הכיכר התקהלות עצומה (בסדר גודל של יום העצמאות בגבעתים, נגיד; בלי הדחיפות - שהרי מדובר באמריקה, אחרי הכל). המוני אזרחים נרגשים יצאו לרחובות, אוחזים בדגלים, בכרזות, במצלמות, וכולם צועקים, שורקים, צופרים, מתרגשים: אובמה זכה! או-בה-מה! או-בה-מה! במרכז ההתקהלות, נישאים על כתפי חבריהם, תולים כמה צעירים דגל ארה"ב ענק שמכסה את כולנו כמו אוהל קרקס ומגן מפני הגשם שהרגע התחיל. "זה כל כך גזעי!" צועקת הגברת שנאניגנז, אוחזת בידי ביד אחת כדי שלא נלך לאיבוד ומנסה לצלם באיי-פון בשניה. אני בעיקר מסתכל על האנשים מסביבי, רובם בני דור ה-X וה-Y שאחריו, שרויים כל כולם בהתרגשות, צועקים, שרים, חלק מזילים דמעה(אחר כך יבוא סוחט הדמעות האמיתי, נאומו של אובמה בכנס הניצחון - בינתיים אפשר להבחין בטפטוף ספונטני). "תבין! זה מה שהבטיחו לנו ההורים שלנו!" - מתעקשת ש. להסביר מעל הרעש הגובר - "...שאם נעבוד קשה, ונאמין, ונעשה את כל מה שנחנו יכולים - בסוף יהיה טוב". אני לא לגמרי מבין על מה היא מדברת, אני חושב שצריך להיות אמריקאי בשביל ממש לגרוק את הדברים, את אתוס ההגשמה האמריקאי שבניגוד לאתוס הציוני עדיין חי בלא מעט לבבות, כנראה. דבריה נשמעים כמו משהו שעולה בקנה אחד עם ססמת הניצחון - כן אנו יכולים - שטבע המועמד חסר התקדים שבקרוב נכיר בתור נשיא המעצמה החביבה עלינו, מושא יחסי האהבה-שנאה של העשורים האחרונים, ברק אובמה.
אני רק לא מצליח להבין איך כל ההתלהבות הזאת לא מתייחסת לעובדה שמדובר בשינוי מאותה דרגה כנראה - פוליטיקאי שמחליף פוליטיקאי אחר, פחות מוצלח ממנו אמנם, ולא, נגיד, לפוליטיקאי שמוחלף על ידי חייזר, קערת אורז בר תבונית או שיטת ממשל חדשה שמעניקה זכויות ביצועיות לאוגרים. מה שבטוח - העיר ניו יורק חוגגת. כמו רוב ארצות החוף המזרחי, מדובר במדינה "כחולה", דמוקרטית, ואפילו קרן-אן ואבישי כהן בהופעה קודם לכן, עשו הפסקות בין השירים כדי לתת זמן מסך לשדרנים ולפרשנים שעדכנו את הקהל בתוצאות המירוץ מעל גבי צג ענק - הזוי משהו. "אנחנו אף פעם לא עושים דברים כאלה, מתלהבים ככה ויוצאים לרחובות!" צועקת ש. בעוד אנחנו חגים מסביב לאוטובוס ציבורי שנעצר במרכז הכביש, מוקף על ידי חוגגים - נוסעים מחוייכים בתוכו - על השדירה הראשונה; איכשהו אני קצת מתקשה להאמין. מי אם לא האמריקאים יתלהבו בצורה כל כך חסרת מעצורים, פשוטה ומתמסרת, מאמינים שהכל יכול להשתנות ולהתחלף במשהו טוב יותר. אני רוצה להגיד לה משהו אבל מזכיר לעצמי שלא רחוק מכאן לפני שלוש מאות שנה מכשפות הוצאו להורג על הרבה פחות, ומאה שנים אחר כך עדיין בוצעו פוגרומים באנשים שלבשו את העור בצבע הלא נכון. משהו פה באוירה מפחיד אותי, מעביר אותי למוד היהודי הגלותי, וזאת תחושה די נחמדה, באופן מפתיע. אני מבין פתאום איך אפשר להתמכר אליה, למפות את העולם לצרינו ולנו, שתי קבוצות שלעולם לא יבואו אחת בשניה, לעולם לא יוכלו לבטוח או לסמוך אחת על השניה לישועה במקרה צרה, מי יתן ולא תבוא. אדם אוניברסלי? תעזבו אותי, באמא שלכם; אם בכלל, יכול הוא להתקיים רק אם היכן שהוא, לא משנה איפה, יש לו מולדת לאומית אליה הוא יוכל לברוח בעת הצורך. הקו שמבדיל בין פרנויה ותשומת לב מחודדת לניגודי אינטרסים אפשריים הולך ומיטשטש. אתמול למשל, כששאלה אותי שנאניגנז אם ארצה להצטרף לערב צפיה בתוצאות הבחירות - אחד הדברים הראשונים שעברו לי בראש היו: ומה אם מקיין יפסיד, ואני אזכה בקהל עויין שירצה לדעת איך אני, בתור ישראלי, מרגיש - תחת ההנחה שאני בעדו, מכיוון שהוא אמור להיות טוב ליהודים או לישראל... סיטואציה בעייתית. או, גרוע מכך, נאמר שהבחירות יוכרעו לטובת מקיין בזכות הקול היהודי של פלורידה, כמו שקרה, לטענת אחדים, לפני שתי מערכות בחירות לאל גור? ניסיתי לסבר את דעתה בדבר קיום האפשרות - "תעזוב אותי, מי זה לעזאזל אל גור, אני לא יודעת מה היה שם, זה היה במערכת הבחירות הקודמת או לפניה, מן..." - כמצופה. אז היא היתה עדיין צופה על הגדר, כמו צעירים רבים אחרים, להם זאת מערכת הבחירות הראשונה בה הם נוטלים חלק פעיל, מגלים אכפתיות.

אז מה, בוקר של עולם חדש מצפה לנו מחר? ימים יגידו...

קדושים משוטטים

סוף שבוע של ליל כל הקדושים, כמו שהיו קוראים לזה בסרטי אימה של שנות השמונים, עם הזומבים והסרפאן - עאלויין בעברית בת ימינו - התחיל במצעד הגדול בחוצות הוילאג' של ניו יורק, עם עשרות תזמורות ואלפי מתחפשים צועדים, מי ברגל ומי ברכב, מחופשים בעיקר לרוחות רפאים - מוטיב השנה. אפילו מזג האויר הואיל להרפות מעט וחנן אותנו בשישים מעלות של חום שירדו על העולם מממלכת פארנהייט, או כך לפחות הבטיחו אתרי מזג האויר. ידעתי שמדובר באירוע רב משתתפים; רציתי להגיע בכל זאת, אפילו רק בגלל השיר ההוא של לו ריד, במסגרת מסע נוסטלגיקה שהתחיל בברוקלין בשביעית פינת שלוש, המקום בו צולם "עישון". היה די מגניב, בחצי שעה שהוקצבה לביקור. הייתי בגפי, למרבה המזל ("אני לא הולכת לעמוד בקור הזה בשביל לראות הומואים צועדים" בישרה גברת שנאניגנז, דמות חדשה בעלילה, בהמשך תבוא). היה די לחוץ, חייבים להיאמר הדברים. בשלב מסויים נאלצתי להוריד את האף המלאכותי הכסוף שבא עם התחפושת (והשנה: פיראט מוטאנט מרושע) כדי להפסיר לנקר לאנשים את הצוואר. ככה זה נשמע: [דשדוש עשרים סנטימטרים] סליחה. סליחה. סלח לי. סליחה. כן, מאוד עמוס פה. סליחה [חצי מטר] סליחה, כן, תודה. סליחה. סלח לי, סלחי לי, סלחו לי(*) וכן הלאה. רמות שטרם נחוו. התקרבתי ליציאה מתחנת סאבווי, וזרם חדש של אנשים שהגיח עם הרכבת האחרונה תקע את כולנו לדקות ארוכות במקום, בלי יכולת לזוז או להפנות את הגוף לאנשהו. אחרי חמש דקות מלחיצות נפלטתי במסלול בליסטי לתוך אחת הסמטאות הפחות עמוסות. שתי דקות אחר כך פתחה המשטרה את השדירה לחציה (היתה הפסקה במצעד, כנראה), ובקריאות "גו! גו! גו!" חציתי מזרחה את הכביש עם מסה ענקית של אנשים. טוטאלי, לגבות, לנששששמה. משם המשכתי מזרחה, להיפגש עם ש., פי אם בחברת פרסום, אותה פגשתי בלילה שעבר בבאר באיסט וילג'(גוד בלס אמריקה!), ומתמצבת בינתיים כחברה טובה. היא פורטו-אפרו-אמריקאי שנתייהדה (מה?), ודרכה הבנתי שכנראה לא מנומס לשאול שאלות על דת. שיהיה. אכלנו ארוחת ערב במסעדה צמחונית נחמדה, והעברנו את שאר הערב בדילוג בין בארים שונים, בהם אחד בו הופיע חבר שלה מהעבודה במופע צרחות עלוויני מסורתי(או שלא).

בשלב כלשהו נפרדנו ואני הלכתי לרכבת; אני בבירור זוכר יקיצה במרחק תחנה אחת מקוני איילנד(סוף הקו), בה הספקתי לזנק בבהלה מהקרון, רק כדי לגלות שזה עתה ירדתי מהרכבת שהיתה מביאה אותי הביתה - מסתבר שהיא הספיקה לעשות סיבוב שלם ולחזור - ואני העברתי את הזמן בהליכה מהירה להתחממות(מה החזאי מבין מה?) עד שבאה הבאה. רכבות הן כמו רכבות, מסתבר. שאר הדרך עברה בלי תקלות מיוחדות. מה שכן, כשעתיים נעלמו מחיי לבלי שוב, ואני תוהה אם אי פעם אעבור בידוק בטחוני ומשהו יתחיל לצפצף עד שישלפו משיפולי גולגולתי את מכשיר העקיבה ששתלו החייזרים - בכזאת הזדמנות - שמישהו בבקשה יזכור להזכיר לי את הלילה הזה. ואם לא - אני מניח שמעתה ועד עולם זה יהיה הספק ואני, אני והספק; אולי כבר מוטב היה להתעורר בשלולית חומר אפרפר עם תחושת עקצוץ בסוגַרים.

אחרי יום חופש מפנק לשיקום הגוף והנפש, התעוררתי ביום ראשון לפנות צהריים חדור מוטיווציה לסמן עוד וי על מפת הסאבווי בפרוייקט הרכבות המיוחג'. היעד - האי החרטומני (מילת השבוע) רוזוולט, החוצץ בין מנהטן וקווינס על הנהר המזרחי(התמונה מלונקקת למפת אוריינטציה אינטראקטיבית. סתם, מה אכפת לי להגיד). ההגעה למקום היתה מהפשוטות - רכבת ה-F, שכבר מזמן הפכה לחברה אמיתית ולא רק כלי תחבורה(כאותו שקנאי המק מק בשעתו*) היא היחידה העוצרת על האי הקטן והאמיץ, ולמרות שקיויתי להיות הגרינגו היחיד שיורד בתחנה לקול גיטרות שורקות דרך אפקט ריברב, היו איתי דווקא לא מעט, אהמ, מבני המקום. רק מאוחר יותר למדתי כמה עובדות על האי רוזוולט - לשעבר אי הרווחה, אי בלקוול ואף האי מינה-הונונקט, איו של מנינג, בהולנדית, כנראה. (הוא מונה כשתים עשרה אלף נפשות מאוכלוסיות מעורבות, ויש לו היסטוריה מפוארת והווה מתרפק. נרכש על ידי ההולנדים מהפראים במאה התשע עשרה, שימש את הקהילה בין השאר הודות לבית המשוגעים בעל הצורה המשושה שהוקם בו. לאי דרך ראשית אחת שנקרא, איך לא, דרך ראשית, וטיילת היקפית נחמדה ושוקקת). באי, שמחתי (שוב) לגלות במרחק רקיקת דביבון ממרכז מנהטן המבוניינת לעייפה שוברי גלים תקיפי-מראה, גלים מתגבהים, אחוות סנאים, יונים ושחפים ואפילו מגדלור אחד, שהוקם לזכרה של אחת גברת ויקי הולנד, לוחמת אמיצה ופעילה חברתית משכמה ומעלה, מקדמת זכויות נכים חסרת לאות שבמאבקה הראתה לכולנו את האור, כאותו מגדל-אור שהוקדש לה. כהההההן.

במהלך הסיבוב המדיטטיבי סביב האי ראיתי לפתע קרונית בועתית חולפת בשמיים בדרך למנהטן. שמחתי כל כך לגלות את אמצעי התחבורה האחרון כנראה שטרם ניסיתי בעיר - הרכבל(יש דברים שהשתיקה יפה להם, בהתייחס לצוללות), ואיתו חזרתי העירה - או לאי המרכזי, כשם שיש לומר כבן אי אחד לאחר. חוויית השיוט האיטי בין רבי הקומות של מנהטן התגלתה כאותם רגעים קסומים שפשוט לא רציתי שיעברו, איטיות תנועות המטוטלת של הקרונית הכבדה בהתקרבה לכוורת הבניינים ההולכת וקרבה, לבסוף מקיפים אותנו מכל כיוון, בעוד אנחנו נוחתים באיטיות, מגיחים הישר לרחוב שישים והשדירה השניה...