ועוד מתכון חורף

הייתי רוצה להגיד שזאת חביתת הפתיחה לתוכנית המתכונים שלי. למרבה הצער, הרכבת הזאת כבר עברה - לפני דקה וחצי בערך.

Oh s**t! I just spilled a cup full of black, grainy, muddy, coffee on my flatmate's beautiful tablecloth he got from India! s**t s**t s**t!
well,
what can I do about it now(other than wash and hang it)? Now, I'd better make one of them special omelettes to take away the sorrow. He doesn't know about it yet, and by the time he gets back from work, it might be done drying, right? So he might not even know about it! So what's the point getting upset now, right? right? oh shut up. hypocrites. It _was_ a mistake, allright?


Omelette of Blissful Forgetfulness
==================================

Ingredients:

2 Eggs, duh
Few sprigs of parsley
1 potato
1 leek, just the white and light green part
2-3 spoons cooking oil
3 Spoons tahini
Salt and pepper
1 Pita, large


Directions:

1. Wash(*) and chop the leek to small shreds.
2. Heat up some cooking oil and fry it on a small, low flame(**)
3. Slice the potato to an inch-size pieces, super thin(***).
4. Add the potato to the frying pan, mixing occasionally. Add more oil if needed. Keep the low flame. Do not let it burn, even if that takes 10 minutes of your life.
5. After a while, the potato will start getting this nice golden color. Almost there; Add chopped parsley and mix for 2-3 minutes more. By this time the leek should be dark brown. niiiiiice.
6. Mix eggs with salt and pepper, add them to the pan and mix occasionally until right. Transfer to a plate.
7. Pour Tahini over the omelette, spreading evenly. Populate pita.












(*)
Leeks are as dirty as old men. Not all of them, of course, but then again not all old men are, too. POINT BEING, give them a good rinse. I cut them lengthways under the tap, then give them a good rub(analogy to old men stops here)

(**)
I use Ghee instead of oil, but don't mind me. Ever since that Ayurvedic doctor prescribed me that diet, my menu has become lamer than a Huskey's. I think I'm developing an eating disorder.

(***)
No, I mean it. Really really thin. I am not sure what's the equivalent to a (metric) millimeter, say, 1/32 of an inch? This is terribly useful, ain't it? Anyway, thinner than that. Pretend you're a European gay preparing breakfast in bed for your love one. THAT thin.
Allow me to stress:
This is a make-or-break issue. If you are too f*****g lazy to cut a single potato properly, go and get yourself a dunkin' doughnut instead, allright? No, I am not angry. Just explaining. Calmly.

הטבח המשועמם

גשם בחוץ, מה יש כבר לעשות?

להכין אוכל. ולכתוב. נהדר. אבל למה לא לפרסם אותם גם בבלוג באוקי קיופיד? זה בדיוק מה שיהיה, ואולי תצוץ עלמת חן ברוקלינאית, צועדת בעקבות חוש הריח

"Hack, grocery's way too far to walk in this rain!" Salad
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-==-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-

Ingredients:
1/3 Cabbage, fresh
3 spoons of Tahini
3 spoons of Peanut Butter
1 tablespoon of Coriander Seeds
3 Tablespoons Olive oil
1 Lime or equivalent amount of lemon juice
Salt & Pepper to taste, if you must

Directions:
1. Wash and cut up the cabbage to 0.5 inch stripes
2. Add everything else, mix well(*)
3. Crush Coriander seeds vigorously; let them know who's at which end of the pesto! teach them a lessons they are not likely to forget!
4. Serve! or, more likely, consume entirely from mixing bowl and swear you'll go to Yoga tomorrow


(*)you may want to mix fluids separately and then add them, for consistency sake or if that makes you a happier person. Real men won't bother with that, though. Nothing a good mixin' won't do.

קוקה קולה

אני מביט בג'., שמחזיק גיטרה ביד. הוא מחזיר מבט ומחייך. מהר למדי אנחנו כורתים כרית נגנים שנחתמת בכיוון הגיטרה, סימן טוב לבאות(גם אם תרומתי המוזיקלית היחידה לערב). הוא מתחיל שיר בקול מעושן שירים שכתב, מלא רגש וחם, ממש קני רוג'רס - טוב, יותר קטן ועגלגל- יושב לידי. אני מסתכל עליו, קצת מקנא אבל בעיקר נהנה. כולם מסביב לשולחן מקשיבים בחצי אוזן, מהנהנים, מהמהמים, מדברים. חלק מפצחים את הסרטנים שר. הביא מהצפון, בביקור מבית הוריו/נעוריו אליו חזר בתום תקופת הוללות בניו יורק. החיים בבית-אחוות-סוכני-הנדל"ן ברחוב 125 בהארלם גובים מחיר יקר, ואני לא בהכרח מתכוון לכזה שמתומחר בגרמים. אבל אני מקדים את המאוחר. הו, הדרמה.

זום אאוט.
שעה קודם, בהופעת כיסוי בבר אליו מביא אותנו א., אחיו של א. האחר(*), בחיפוש אחר ריגושים בעיר. הסולן בדיוק עולה על הבר, שר את "רוצה לאחוז בידך", מנפנף בחזה חלק מאחורי וסט מחוייט. הוא זוכה בתשומת לב, אבל לא בדיוק לסוג שביקש; מישהי שנראית לי בהתחלה כמו נערונת בת עשרים פלוס (אבל שניה לאחר מכן מאובחנת בהחלטיות כגרושה בת ארבעים פלוס ע"י א.(**)), פוצחת בנענוע אגנים מחשמק מול הסולן, שבצורה אלגנטית מנצל אל אלחוטיותו של המיקרופון שלו וחומק החוצה, כמעט נתקע במשקוף ועף. מזכיר קצת את הבִתגם: לך בעקבות הינשוף ויובילך לחורבות; מתניידים צפונה.

***

אני מסתכל סביבי. הדירה היאפית והמגניבה ביותר שראיתי עד כה, בהחלט. האנג אאוט מושלם, ואני לא אופתע אם כל אחת מהדירות מקבלת טיפול דומה. כאילו, אִי. במטבח. יֵי, קרמבה! כמה שיחות מרחפות באויר בו זמנית, אנשים מנעימים את זמנם, ואני לא יכול שלא לתמוה איפה כאן, בעצם, השקר. החיוכים הרחבים שמופרחים נראים אמיתיים, האם נינוחות רהוטה כזאת יכולה להיות תוצר זר או שהיא בחזקת אפשרות קיום(או גם וגם. הממף.). האם העוית שאני מדמיין מאחורי החיוכים היא רק תוצר של הכרה מחוררת דימויי תרבות פופ? השלכה? יהיה מי שיגיד שלחיות בסביבה בה על כל אדם מקועקע תאריך תפוגה(גם אם כזה שאי אפשר לקרוא), יש השפעות ארוכות טווח על הנפש.
שעה אחר כך אני כבר מתנדנד ברכבת אקספרס, שחותכת את התעלות החשוכות בטיסה אפלה, לא לגמרי בטוח באיזה צד של הרכבת אני(***). בוקר. אגז בנדיקט ושתי כוסות קפה, העולם חוזר להיות חתיכה אחת.

(#) פוסט למיטיבי לכת. אופס.

(*)
העניין הזה עם האותיות יכול להיות מעיק, אני יודע. הוראות שנכתבו בדם, מה שנקרא.

(**)
גילוי נאות: א. היא נושאת החסות המקומית לפוסט זה

(***)
תמיד יש את הדילמה, איפה לעמוד כשהרכבת באה, בהתחלה או בסוף. אם בהתחלה, רואים את הדרך לפעמים, אבל אם בסוף, אפשר לזכות במקלחת אויר מרעננת כשהרכבת נכנסת במהירות לתחנה.

לעולם בעקבות הסאבווי

עבר קצת זמן מאז כתבתי לאחרונה, או ככה לפחות אני מרגיש. לא שלא היה מה, פשוט החיים בעיר נהיו קצת יותר עמוסים מאז מעבר הדירה, והראשונה להתקפל ולסגת היתה המוזה, פולניה פאסיבית-אגרסיבית שכמותה, מזנקת אל מאחורי תלולית מפיות קרושה חצי גמורות בירכתי ראשי, ממלמלת: לי זה לא משנה, במילא יש לי פה עבודה לגמור. נו, מה לעשות. ככה זה. כשמתחיל קצת לחץ אין פה בכלל שאלה של את מי יזרקו ראשונה. יש לך בכלל זמן אלי עכשיו? היא מרימה מבט מוכיח. הרי אתה נוסע לך עכשיו בסאבווי, שלא תחטוף לי כאב ראש. למה שלא תקרא את המאמר שהדפסת לך בעבודה, אני כבר אחכה כאן. אנוח לי פה. בחושך. בגשם. על מיטת המסמרים הזאת(?). עם העכברושים הענקיים האלה שנוגסים לי בבהונות(?!!). אני לא מוצא יותר מדי טעם בלנסות להסביר לה שמעבר הדירה האחרון לקח ממני קצת יותר אנרגיה ממה שחשבתי - כמו גם שני שיעורי היוגה שלקחתי השבוע, מסלול הסאבווי המפותל שהתחלתי לנסוע בו כל יום לעבודה(שלוש רכבות לכל כיוון, גאד דאאאאם), ובאופן כללי כלשהו גם שיממון העבודה המזמבן. בשיעור היוגה השני אני די בטוח שנרדמתי בשלב תנוחת האיש המת, מה שפתח בצורה לא במיוחד משמחת את יחסי עם (בני ו)בנות כיתתי החדשות והגמישות, עמיתותי למזרן הלימודים. לא נורא, זה הרי חלק מהעניין ביוגה, לא? (?)(מה?)(כלום, כלום)(לא. אם יש לך מה להגיד - תגיד)(אחר כך, נוט אין פרונט אוב דה צ'ילדרן)(אתה רואה, בגלל זה אנחנו אף פעם לא מדברים)(מי, אתה ואני?)(כן!)(אני באמת מעדיף לדחות את הדיון הזה למקום וזמן אחרים)(תמיד אנחנו עושים את מה שאתה רוצה)(זה לא העניין)(אה, כן? כן? אז מה העניין? מה העניין? אה? מה?)(השיחה הזאת מפגרת והיא מסתיימת עכ-שיו)(לא הייתי צריך לקחת אותך לראות את "מועדון קרב")([גלגול_עיניים]).

בכל אופן, הדירה החדשה מאממת, נדמה לי שכבר כתבתי. הנה כמה תמונת שצילמתי במצלמת לב-טוב מאותגרת המיקוד:

<סלון>

<מטבח>

<חדר שינה>

(*אכן, עדיין לא מרוהט. טרם הצלחתי להביס את המהירות בה מתעדכן קרייג ליסט, בינתיים)

<שימו לב לפרקט העץ המגניב>

<למרחב המואר והנעים>

<כמו גם להיעדר חלקי גופות מבותרים מהמקפיא>

<ומהאסלה>

לעומת זאת, עשרה סוגים שונים של קטניות דווקא יש לנו. או שאולי מדובר דווקא בדגנים, קשה לי לאחרונה להחליט. פעם היו החיים יפים ופשוטים כמחצלת טטמי, בטרם נפצח לו העידן האיורוודי הנוכחי(ל., את לא קוראת את זה, נכון? אם כן - מדובר בפופוליזם זול. קבלנות קולות מהסוג הגרוע ביותר. ככה זה, קבצנים לא יכולים להיות סלקטיבים). פעם לא ידעתי מה זה אמאראת'(סוג של דגן! או קטניה). פעם, למילה פיצה היתה משמעות ערכית אחת, ואחת בלבד. חיובית מעל לכל ספק. מעין אבן חכמים שכזו, מולה יכולתי להעמיד כל החלטה שהיא - אסתטית, בריאותית, פילוסופית, מוסרית, ביקורתית או אחרת - ולדעת היכן עלי להציב את רגלי בצעד הבא בעולם התמוה הזה בו אנו מהלכים. מאז, קרס מודל הפיצה כמגדל קלפים, מותיר אותי מאותגר חוש כיוון כשם שהייתי, נעדר יכולת להגיד לאן עלי ללכת ובאיזו דרך להגיע לשם. אני יכול להביא דוגמאות, ואולי עוד אעשה את זה בשלב מאוחר יותר; אל תחממו אותי. בתקופה האחרונה, בין אם אני אוהב את זה ובין אם לאו(רמז: ב'), בהיותי טיפוס הפיטה-כאפה שהנני, אצטומכתי המתענה מאסה בכמויות החריף בהן הייתי מלעיטה והחליטה לאתגר את תהליכי חילוף החומרים כולם כאחד, והמבין יבין. למי שישלח לי בולים משולשים של חיות כיס אוסטרליות אשמח לספק פירוט מורחב יותר של הבעיה בדואר חוזר, בלווית דגימות.

פרוייקט הסאבווי הגדול נמשך במלוא המרץ! למי שלא קרא את מחשבותי בתקופה האחרונה(לא, טרם בלגתי על העניין) - הרעיון, כמו כל הדברים הטובים בחיים, ממש, אבל ממש, פשוט: כמו בכל מפה, גם מפת הסאבווי מלאה במקומות שאפשר בקלות להסתכל עליהם ולתמוה - איך זה נראה באמת? אולי כי הם רחוקים נורא(טוב, במושגים של סאבווי, כן?) - איזו שפה מדברים שם בכלל(אין בגוגל מאפס)? אולי כי הם נמצאים במקומות שנראים מעניינים גיאוגרפית -על אי; ליד אגם; על שפת הים; בתוך פארק ענק - אולי כי הרכבת היחידה שנוסעת אליהם עוברת רק בשעות אי זוגיות - איך נראית אלגברה שמבוססת על היותם של כל המספרים בלתי ניתנים לחלוקה בשניים? איך זה משפיע על החברה? על השפה? על יחסי מין, למען השם?! - ואולי סתם כי יש למקום שם מעניין שגורם לכם לתמוה - מה לעזאזל? ולסמן תחתיו קו קטן, בחזקת סימן לעתיד הבעל"ט.


שלשום נסעתי לשכונה שנקראת פאר רוקווי, לכאורה כדי לראות זוג אופניים שהועמדו למכירה בקרייג ליסט(השולתת). אני אומר לכאורה, מכיוון שבעצם לא ממש טרחתי לברר עם בעליו הנוכחיים של כלי התחבורה ששם הוא באמת גר, ומתגובתו המזועזעת כשירדתי מהרכבת למדתי שפספסתי את כתובת היעד ב-די הרבה, תרשו לי להשאיר מספרים מדוייקים לוטים בערפל. כמובן שהוא לא יכול היה לדעת על פרוייקט הסאבווי הגדול שלי, (זה לא נראה היה מתאים להעלות את העניין באותה שיחה) - וחבל, מכיוון שהיה יכול לשמוח בשמחתי במקום לפכור בגביניו בתסכול - או כך לפחות פירשתי אני את הרשרושים בקו. אבל לא. הוא באמת נשמע טראגי ומעבר לכל נחמה.

פאר רוקווי, האי פאר רוקווי בשבילכם, הוא די קטן - בערך קמיצה במפה הגדולה של הסבווי שתלויה במרבית התחנות הבינוניות ומעלה. הדרך העיקרית שמובילה אליו, אם אין לכם סירה, רחפת, ביצ'קרפט או כדור פורח, עוברת במסילה אחת של הרכבת, שעוברת מרחק לא רב על פני מים סוערים - האוקיינוס האטלנטי, להלן. ואם, במקרה, הזמן שבו אתם חולפים על פני שני הקילומטרים של הגשר הצר הזה(כל כך צר עד שאי אפשר לראות את מה שמחזיק אתכם בזמן שאתם מחליקים על הגלים!) הוא שעת בין ערביים, מאוד יכול להיות שבתחילת הנסיעה תראו את השקיעה יורדת מצד אחד, ובסופה - ירח ענקי מכסיף מעל המים בצד השני, מתחיל את נסיקתו לשמיים. איש הגבינים יכול להתאבל עד מחר על האופניים - אני, גם בלי הדגים והסאקה שרכשתי לי בחנויות המקומיות, הגעתי נפעם ומהורהר כהרגלי בקודש.

בשבוע הזה והבא מגיעים א., חבר קרוב, וז. אחי לבקר בעיר הגדולה. אני מדמיין לעצמי שעד כמה שאני נראה מישהו שממש לא מכיר כלום בעיר עדיין, הרי שהם בטח יודעים פחות, מה שבאופן מיידי מתייג אותי כבר סמכתא במדעי הניו-יורקאות. ועם זאת באופן פרדוקסלי אני מרגיש שעדיין לא למדתי ולו חצי דבר על העיר הענקית והמופלאה הזאת, וכי צעדי פה - עדיין צעדי תינוק הם, סופר כל כניסה שגויה לתחנת רכבת תחתית, כל מעידה על מכסה ביוב שאינו מונח כהלכתו. כברגיל, מבט מהחוץ גורם לנו לראות את עצמנו דרך עיניים חדשות, ובמקרה הזה, אולי על אחת כמה וכמה, שכן למרות תחושת ההתקבעות שמלווה אותי בשהות הנוכחית (שגורמת לי, למשל, לפנות ישר לברוקלין, או להעדיף לשבת בבבתי קפה קטנים ונטולי כרום, אלומיניום או זכוכית, שמזכירים קצת סלון של מישהו) - הרי שבתקופה האחרונה זזו אצלי כמה דברים בראש, וזה כבר נושא לפוסט נפרד ואולי לבלוג אחר. יהיה סופ"ש ושבוע מעניין, ככל הנראה, אני מחכה בכליון.

חוזר הביתה מערב סוכות בבית חב"ד(שומעת, אמא?), רכבת לילה טיפוסית. בחיי, אני אוהב רכבות לילה. קודם כל, בגלל שאפשר לקרוא ולכתוב בהן יותר בנוחות. או קי, הרבה יותר בנוחות. שיינית, כי האנשים בהן אחרים - גם כשהם אותם אנשים בדיוק. היו שלום פרצופים ארוכים, מוכי יגון, חיוורון וצער, מחוברים לראשים שמובלים ביד עריצה על ידי בעליהם לעבודה, בבירור מעדיפים להיות במקום אחר או לפחות בדרך למקום אחר, כאמור. בלילה, האנשים ברכבת יותר פנויים להסתכל אחד על השני, לדבר; יש הרבה יותר קבוצות חברים ולא סתם עמיתים לעבודה שנפגשו במקרה בתחנה - לא שאפשר לנחש את זה מהסתכלות; הקרונות מוארים יותר, יפים יותר, שמחים יותר. פחות אנשים בורחים לאוזניות, לעיתון או לספר, חלק שתויים קלות וחלק סתם מחוייכים יותר מהרגיל. כולם לבושים יפה יותר, וקבצנים או אמנים נודדים זוכים ליותר אהבה מקהל הקרון (השבוי) שלהם. המלחמה בין העיר לבין אנשיה נפסקת, ולו עד למחרת היום.


העבודה, בינתיים, לא מתקדמת לשום מקום, כמדומה. משימות מוגדרות ונסגרות כלעומת שבאו, מבלי שקרה שום דבר; עבר חודש וחצי והדבר היחיד שאני יכול להגיד שלמדתי באמת הוא להסתיר מראש הפרוייקט את מחשבותי האמיתיות כלפיו, שיעור שנקנה בדם ואש ותמרות עשן (ומצד שני, אותו ברנש הודי מפוקפק מסולק בימים אלה מהפרוייקט, כך שכנראה אני לא היחיד שלא חיבב אותו, גם אם אחרים בחרו להביע את רגשותיהם ביתר איפוק). למצער, אני לא יכול להגיד שאני מיישם את השיעור בצורה כלשהי, עזבו חיובית. האם אני מתבגר? מזדקן? מתקשח? לומד לחיות בתוך המעטפת שנקראת אני?

אכבר ברוקלין

חדשות מרגשות(אותי בכל אופן) - במזל טוב(טפו טפו, טיססססו) עברתי אתמול לברוקלין - הנאוה שבבורוז כולן. בלב שכונה ירוקה, שקטה, מרחק רקיקה מהפארק(פרוספקט פארק! כבוד!) בבית מפורקט עץ תינני-ני, ממש כמו מבוגר. את היום פתחתי ברכישה מפוארת בגראג' סייל הראשונה שלי: קנקן פלסטיק צבעוני ועליז ואיתו ארבע כוסות תואמות מאממות! בהמשך, טיול היום לקח אותי אל בין שדירות המפתח של הטריטוריה החדשה, החמישית והשביעית. כל כך הרבה יותר נחמד ממנהטן, גיליתי-נזכרתי. במקומות הקטנים, בהם התחככות באנשים מתרחשת, ובדרך כלל על הצד הנעים(מישהי חייכה אלי ואמרה לי הי! מיד הנמכתי פרופיל, אולי מדובר בחפץ חשוד, אין לדעת. ועדיין;), מפשירים קרחונים תועים. בחנות בארנס אנד נובל (אני יודע! אני יודע! לאמץ חנויות קטנות ומקומיות! תיכף) ניסיתי להיעזר באזרח אחר באיתור ספרי בדיחות שמכילות שני יהודים שנוסעים ברכבת ממינסק לפלונסק - וידאתי קודם שהוא היה יהודי, כן? (טוב, הבגדים והכיפה תיכף הסגירו אותו). הוא הציע שאחפש באמזון, נפרדנו בברכת שנה טובה. הנקודה, בכל אופן(!), היא שהאוירה מדבקת, וטוב שכך. השכונה, על שלל הצבעים והחנויות, האנשים, הפארקים, המשחקים, עושה חשק עז לצלם, אם לצורך עבודת הבליגה/בלוגנות/בלוגאות/בלוגננות ואם לשם הסתם כך. נראה לי שזאת תהיה הרכישה הבאה, מצלמת ריפלקס דיגיטלית ברת-נפקנית. עד כאן להיום.

אשוב במהרה,
שבוע טוב!

שיעמום עבודה

המנון פתח ג'רזי (הידועה גם כ: ניו-תיקווה, ליטל מומבאי, פאנקרג'-טאון)

מילים: א. כץ וצ.מרקפלד
לחן: עממי

הקור שברחוב מול החום שבמטבח
בחוץ נדקר סרסור אבל כאן אני איתך
יצאנו לרחוב לאכול פה איזה לאנץ'
היה לנו מזל שלא חטפנו פאנץ'

אור -
עולה מן המטבח
פיתה גדולה הגיעה
שנינו נתגבר על החריף

דוסה,
דוסה,
בואי נקנה רק דוסה
במקום עוד צ'יפס רקוב, נוטף שומן

את הרחוב חסמו בהרבה שקים של חול
הכושים מימין מול ההיספנים שמשמאל
רציתי רק לצאת לאכול איזה ביג מק
גילינו את הדוסה ועכשיו אני צועק:

קקי
קקי
למה אכלתי דוסה?
עכשיו כל-כך שורף לי הישבן

חג, מועד

חורף איכשהו תמיד מזכיר לי דברים. ביחוד מחוץ לארץ. הבעיה, שאני לא בדיוק יודע מה. בבוקר, כשאני יוצא מהבית יש תחושה מוזרה באויר, השילוב של רמות הקור, היובש, זוית השבירה של קרני השמש ומי יודע מה עוד מקפיצים אצלי תיכף זמזם יעודי, ועוד לפני שאני מוציא את הנגן מהתיק, אני יודע שעכשיו צריך לפקוח עיניים, לחדד את האף והאזניים, להכין יד מברישה בחלוף על פני מעקות האבן, ולהתחיל לנסות לפענח מה בתרכובת הזאת מכוון אותי, ולאן. קורין אלאל תיארה את זה פעם יפה, כמו למצוא את דרכך בתוך מבוך, להחזיק את קצה החוט ולאט לאט ובזהירות ללכת איתו לאורך הדרך. היא דיברה על כתיבת שירים, אבל אם רוצים גם טיול בעיר יכול לענות לתיאור.
בכל מקרה, עד עכשיו לא קצרתי הצלחות למכביר. כמה גיחות אקראיות לדרום העיר, שאיכשהו תמיד הסתיימו בסוהו(א. כבר צוחקת עלי, בכל פעם שהיא מתקשרת אני שם); קניות מזון ליליות חסרות צורך בחנויות טבעוניות ממוזגות יתר על המידה, שוטטות חסרת פשר ברכבות מתמלאות ומתרוקנות; צ'ינה-טאון אחרי שעות הסגירה: קרטונים סיטונאיים דקים כמה שהם רק יכולים מתרוממים ונוחתים בסמטאות, וברחוב הראשי ברווזים צלויים אחרונים מורדים מאנקולים - כמו בחורות במכון שיזוף שיוצאות מהקפסולות - בדרכם לשמש ארוחת ערב למישהו, אני מקווה.
ואולי זה רק עניין של לתפוס את שעת היום הנכונה, או את רוח הפנאי -
בסוף השבוע האחרון עליתי על מעבורת לאי המושל, מהלך שהתגלה כמוצלח ביותר - סך הכל עשר דקות הפלגה מדרום מנהטן; שכרתי אופניים, ובמשך כמעט שעתיים הסתובבתי בין עצי ענק עתיקים, בתי קצינים גבוהים ואולמות נשפים לשעבר, תותחים מתקופת מלחמת העצמאות, ובמרכז כל זה - שכונות אנשי קבע, שכיום משמשים כפר אמנים, בתי עץ צהובים-לבנים מוצבים בין גבעות ירוקות מנוקדות פסלים סביבתיים ובתים פתוחים, ובין חמוקי כרי הדשא מתגבהת לה שלווה איטית. לאורך קו המים נראית טיילת צנועה, גלים בועטים במזח, ובמרחק נראה קו הרקיע של מנהטן - גדול מדי, או קטן מדי, ובכל מקרה לא קשור ולא מספק; ובכיוון אחר, האדמה מתחת משובצת סדקי שמש שמבקיעה בין העלווה, ופתאום עולה שער אבן גדול, מקושת, ומתחתיו קבוצה שכמו הגיחה משום מקום, שרה שירי א-קפלה נוצרים אל מול האקוסטיקה המושלמת שנוצרת בין גושי האבן המסותתים.

עוד מעט יום כיפור, כמעט ולא שמתי לב. קשה לדמיין עכשיו את השקט המסויים ההוא, את קינג ג'ורג' ואלנבי ריקים מאוטובוסים, ואולי את השדרה השמינית דווקא, מלאה באנשים לובשים בגדי חג רחבים, פוסעים לאיטם בדרך או בחזרה מחברים, מההורים, מבתי כנסת. רק לדמיין את זה, אלפי דרדקים רכובים על אופניים, מצלצלים ומתנגשים זה בזה על אוטוסטרדת האפ.די.אר, חנויות האלקטרוניקה של רחוב ארבעים ושתיים סגורות על מנעול ובריח(אם לא עשרה), והסאבווי עומדת שוממה כמו בסרט עתידני על החיים בניו-ניו-יורק שלאחר המגפה. יש לה בכלל יכולת לעצור? יש מקום לשים את כל הרכבות והקרונות כך שלא יפריעו או יתנגשו? או שפשוט יעמידו אותן בתחנה האחרונה אליה יספיקו להגיע לפני כניסת החג, וישאירו את דלתות כל הקרונות פתוחות עד צאתו? (ומה יעשו פושטי היד? איפה הם יעשו את החג?) אמבולנסים וכבאיות לא יצטרכו להרעיד את הרחובות בצופרי אויר, במילא כל כלי הרכב יהיו חנויים בחניוני הקומות ולאורך הרחובות. אבל גם אלה כמעט ולא יראו. שקט ישתלט על העיר שאינה ישנה, בזמן שתיקח שאיפה אחת עמוקה-עמוקה שתספיק לשנה שלמה. אמן סלע. תנוחי קצת, ניו יורק.

לפני יומיים מצאתי דירה מקסימה בברוקלין בשכונת פארק סלואופ, עם שותף ישראלי נחמד, כימאי, תכנת, גולש, יוצא הודו, ועוד הפתעות. כשרק התחלתי לשמוח התבקשתי לדחות את השכירות, או לעכבה, כדי לפנות מקום לנסיעה בת חודשיים לבוסטון לצורך השתלמות. מה בוסטון עכשיו? מה אעשה שם לבד, מבודד? העיר אמורה להיות כיפית, אבל אני מניח שלא אזכה לבקר בה פרט לסופי שבוע, מסיבות טכניות. ושוב להיות לבד, מוקף בהינדוסטנים תאגידיים. אני שוקל את צעדי. הכל אפשרי. הקלפים שהתחילו איכשהו, בקושי, להסתדר - נטרפים. ואני שוב לא מבין איך איבדתי שליטה. רגע. רק רגע. לנשום עמוק.