זכרונות מהיבשת הישנה

הגעתי ללונדון לפני כשבוע; מה השתנה? די הרבה.

ֿ

שמישהו יספר להם שהמלחמה נגמרה

דבר ראשון שהמם אותי הוא האופנה בלונדון; יותר נכון, היעדרה. קחו לדוגמה את הכובעים. ארץ קרה, ברור שצריך כובע? (והלא ידע שכשמונים אחוז מחום הגוף נפלט דרך הראש - כמו שלמדתי בדרך הקשה אי אז בצעירותי, כשהטמנתי גוש שוקולד גולמי מתחת לכובע הטבחים בזמן המבחן המסכם, והשאר - ניגר כמי נהר) ...אז זהו, שלא ברור. רוב הגברים מתהלכים בפדחת חשופה. מחדל כשלעצמו, אבל לא זאת הנקודה. אלה שכן לובשים כובע, נראה שקיבלו אותו בירושה מסבא שלהם עליו השלום, שלבש אותו בימי ההפצצות על העיר. למה? כובע. תראו:



לא חראם? בחור כל כך נחמד. עד שכבר התקלחת, התבשמת, יצאת מהבית - ומה אם תיקַרה על דרכך בלונדה ידידותית לסביבה? לא חראם?

וכלום חסרה לאנגליה מורשת כובעים מפוארת? לא לא! ולראיה:


נו, ומילא זה. הכובעים שלובשות כאן הבחורות - סידני לאופר ביום גרוע לא היתה יוצאת מהבית לבושה בכמה מהזוועות שיצא לי לראות פה בטיוב (אהלן לטיוב). ואני לא אומר, כן? איטס א פרי קאנטרי והכל, וסך הכל, אני הרי מגיע מניו יורק, עיר עם סובלנות הרבה יותר גדולה לחריגות חברתיות, אופנתיות ועד בכלל, עיר שחינכה אותי להתרגל לעובדה שלא משנה כמה מוזר או חריג אתנהג, אדבר או אתלבש - תמיד יהיה מישהו שיהיה יותר מוזר, מופרע, ולא מובן. הרבה יותר מופרע. כאילו, דמיינו קשישה בשנות השישים עם שיער כחול. יותר טוב, דמיינו צעיר לבוש אך מכנסי עור הדוקים לגופו מתאמן בנונצ'קו שלו באמצע הרחוב. עכשיו דמיינו תמנון מזיין מגש קוביות קרח. חשמן אוכל פלאפל באלנבי? לא קשור, אבל תמיד נחמד. אם לחזור לנושא לרגע, בכל זאת, אני לא חושב שמישהו בניו יורק ירשה לעצמו להסתובב ברחוב כמו שהרבה אנשים מסתובבים פה. עם כל הסובלנות. ויש סובלנות! זה באמת קצה הקרחון, רק דיברתי קצת על כובעים (למשל,טרם הזכרתי בעיות עור ותופעות אורתודנטיות-אסתטיות נפוצות, מלבושים עליונים וכנראה שגם תחתונים, סודרים, חותלות ושאר תועבות).
ואם לסכם בנימה חיובית, השואות האופנתיות שמתהלכות כאן מדי יום ביומו - מדי יום ביומו! - גורמות לי לחוש מאוד מאוד בנוח. אם בניו יורק הייתי ונשארתי מהגר אופנה נטול חן וסגנון, הרי שכאן אני מרגיש עם הג'ינס הנורמלי היחיד שלי ככוכב עולה בשמי השועלים. כיף חיים!


להסתפר עם כוכבים

לכבוד ראיון העבודה הראשון שלי היום, חיפשתי מספרה נורמלית בשכונת סאינט ג'ונס ווד (היער של ג'ון הקדוש בשבילכם, על שמו של צלבן בשם סאינט ג'ון הירושלמי), למען אגיע חתיך (ככל האפשר, ככל האפשר). מספרה נורמלית לא מצאתי - נדמה שהשכונה יוקרתית מדי, אין בה אפילו חנות לחומרי בניין (אם כי אני חושד שאפשר למצוא בוטיק מסמרים). מה שכן מצאתי היה סלון תסרוקות לנשים, ובלית ברירה פסעתי בשעריו - רק כדי לגלות שתספורת רגילה בתכלית תעלה לי כמו לשכור רכב מקטגוריה בינונית בארץ - לדאבוני ודאבונו של מנהל הסניף שלי בגבעתיים, הי"ד (סתם. שיחיה חיים ארוכים. ומלאי תלאובות, המניוק. סתאאם. שישגשג ויפרח וירבה אושר וממון. בשביל התרופות. סתאאאאאאם. למה להיות לא נחמד? אני בטוח שהוא איש - אהמ - לגמרי סביר - ובכלל לא סובל מהתקפי אלימות בלתי מרוסנת כלפי בני משפחתו. הקרובה. וזה בטיפול. אז מספיק להיטפל לבנאדם). בהיעדר ברירה אחרת, קיבלתי את רוע הגזירה והנחתי לצעירה אופנתית שעלתה זה מכבר מארצות הגוש המזרחי להוביל אותי אל כיסא הכבוד המסתובב (ועל הדרך להכין קפה עם חלב, אחד סוכר - ממש כמו בהרץ, אם כבר. חבל שלא ביקשתי ג'י פי אס). לסַפָר שסיפר אותי היה מבטא חלוד באופן מוכר, ותוך שתי שניות התאחקתי עם דרור, שגילה את אוזני הנבערת כי הוא לא אחר מאשר ספר הבית לשעבר של התוכנית "מהפך" בכיכובם של הד"צים ששודרה פעם (עדיין?) ועסקה בשדרוג אופנתי של מאותגרי מלתחה ואסתטיקה. משך כל התספורת השיחה החליקה מעדנות, נסבה אודות החיים בלאנדן, ובסוף הוא אפילו סידר לי הנחה יפה (רק פי שלוש ממה שהייתי משלם בארץ! דפקתי את המערכת, אין מה להגיד) - הבטחתי לקפוץ לבקר. אין, איייין על הישראלים.


עוצמה אירופית

אם כבר בראיון פתחתי, היום לבשתי לראשונה את החליפה החדשה שלי - טוב, היחידה שאי פעם היתה לי - כולל עניבה כחולה ומגניבה (לדעת ש., בכל אופן) שרק בעזרת יוטיוב הצלחתי להבין מה עושים איתה. לפת-פתע חשבתי על אירופה של פעם, על שנות העשרים והשלושים - לא בטוח של איזו מאה; נעלי לק נוצצות, ומטבעות זהובים וכבדים משתקשקים בכיסים פנימיים תפורים היטב מחשש לליסטים, כרכרות ונסיכות. חשבתי על אירופה הקלאסית (ביותר מארבעה עשר יום), ארמונות ומגדלים, כנסיות וכיכרות; ועל איכות שפסה מהעולם; חייטים מכרכרים סביב גדולים ושועים, בעודם מהמהמים מידות ומספרים; על טסים מוזהבים ועליהם פירות ושוקולדים, לצד גביעי קריסטל דקים לתוכם נמזגים נוזלים ענבריים עדינים; ועל ספסרים ורכבים, שופטים עוטי גלימות ממצמצים מבעד למונוקליהם, ארכיבישופים ועבדים.

ואז פתאום חשבתי על אבא שלי, שבטח היה ממש שמח לראות אותי לבוש ומחוייט מכף רגל ועד ראש כמו בתמונות המצהיבות ההן מהיבשת הישנה; הוא בטח היה עושה משהו אדיוטי ומעצבן כמו להחליק את האגודלים שלו על הלשון ולהדק לי את הגבות המתפרעות. מזל שהוא לא פה בשביל לעשות את זה. חבל שהוא לא פה בשביל לעשות את זה.

(מה שמזכיר לי; אני אגיע לארץ לכשבוע בסביבות השמונה עשרה לינואר. הכינו את הספוגיות. סופגניות, התכוונתי. סופגניות.)

***

הנה, ככה זה נראה:

"אתה תצטרך לבוא איתנו"



"אל תכריחי אותי לתת לך אחת ללקקן, חומד. את יודעת שאני לא אוהב את זה"



"הרגתי בלי למצמץ אנשים שהיה להם הרבה פחות מה להסתיר ממך"



"וכעת תסלחו לי, בחורים. הזמן שהוקצב לשאלות הסתיים"



"מה שג'ק המילטון שמחכה בחדר השני לא יודע, הוא שיש לי ממש פה אקדוח"



"טלפון אחד ממני לנשיא והקריירה שלך גמורה. גמורה!"



"טוב די, נחנקתי. איך מורידים את זה?!"

מתכון השבוע - מעודה (עוף סורי)

Haven't posted here in quite a while now; Lately, the dropping nyc temperatures have driven me to the sweet bosom of soups. Yes, soups. Simple, comforting soups, which aren't really a good topic for recipe writing in my view, unless you're one of *those* chumps. which I'm not. what'd'ya'mean which chump? you know. soup writers. Nudge nudge. Snap snap. Grin grin, wink wink, say no more? oh, bag it.

Anywhhhhaaay, as soon as I came to London and moved in with good friends, my appetite for destruction has come back. Yey! This recipe is an all time favorite at our family weekend dinners, and 2 days ago I had my first go at it - for real, on my own (apart for some skype guidance from mom). And oh, sweet glory, what a success!
Man,
Enough with self praise already, it _is_ a chicken, after all. True - special, magical, wicked, wicked chicken, but still, A Chicken. You can't tell from the looks of it, but when done just right, it'll make the angels sing, it will. Not that I claim to have done that on my first try. Narr, sire, my head would've been so deep up my arse had I tried to claim that - but even without the years of experience, I think it's pretty awesome! sorry, in the UK now, uhm, absolutely smashing! no, without the enthusiasm, let me try again, calm and civil: *just* smashing. Try it at home, kids!


And now, without further adieu....


Syrian Ma'ude


Ingredients

• 1 Chicken, dissected to 6-10 pieces as you prefer (or equivalent amount of drumsticks/thighs/quarters/... but not breasts - we need some fat here for the nice flavour)

• 1.5 Kg Potatoes, diced to 1.5 cm cubes

• 2 tablespoons Cinnamon

• Black Pepper, finely ground
  (so... you can take your fancy pepper mills and shove them you-know-where - not in a bad way, of course. I did the same with mine, still hurts a bit, actually)
  

• Salt

• ~5 spoons of oil for frying

• Half a cup of water

Preparation

1. Fry the potatoes using half of the oil until lightly golden - do several iterations if needed, then remove from frying pan/pot

2. Fry the chicken in the remaining oil for several minutes until nicely coloured, then remove from frying

3. In a nice big pot (iron cast ones are da sheatz, I recently discovered. too bad they cost like a second-hand moped), arrange potatoes and chicken parts alternately, seasoning with salt, pepper and Cinnamon as you go along. Sing a little song, you're almost there!

4. Pour in half a cup of water and heat on stove until boiling, then lower the flame to minimum and cover almost completely.

5. Cook for an hour and a half, checking water level periodically, adding boiling water if needed.


That's it! Invite your love one(s) for a fabulous authentic dinner!

סוף - הסוף

אני לא מסתכל לאחור בזמן שהמסחרית מחליקה ברחובות ברוקלין, רק מבריש במבט חולף אחרון את הכבישים והגשרים בדרך לשדה התעופה של ג'רזי. אני לא חושב על פרידות. אני לא חושב על פרידות. אני לא חושב על פרידות. גם את הפרידה מש. תיכף כיוצ'צתי ובלעתי יחד עם בקבוק סודה וסנדויץ', כמו שלימדו אותנו בקורס ההכנה למהגרים בלתי נלאים. זה באמת לא סוף של שום דבר, אולי בגלל שאף פעם לא היתה פה באמת התחלה. העבודה מעולם לא נראתה כמו משהו שאתרגל אליו, הדירה הלכה ונראתה זמנית יותר מיום ליום (עם אותו שותף שלא מאמין בלנגב או בלשטוף ידיים אחרי ביקור בשירותים - ואני מדבר על מספר שתיים פה, חברים) ובעיקר לפני שהמכרים הספיקו להיקרא חברים. לא באמת. לא מבחירה. כמעט. אני רוצה לחשוב שאחזור לפה מהר מכפי שאוכל לצפות - ולמה לא, בעצם? עם קצת מזל בלונדון, אמצא עבודה בחברה עם שלוחה ניו יורקית, ותוך שנה אני בחזרה. אבל לא. אני מוציא לעצמי כרטיס אדום, משעה את דהרת המחשבות לפחות לפי שעה - אם בגלל שיירי אמונה בעין הרע ואם בגלל הידיעה - אפשר כבר לקרוא לה כך - ששום דבר לא קורה אף פעם כמו שתכננת אותו.

במטוס, ההודים לידי מנגבים צ'פאטי בצ'אטני-של-בוקר עם ריח של קורד וגעגועים, מדי פעם מתפקעים מצחוק בזמן שהם מסתלבטים על הדיילת המבוגרת והחמצמצה, שלא רוצה להביא להם עוד קולה. הבנות לידם מצטרפות בצחוק ענבלים מתגלגל, אבל זה לא ממש משפר את החוויה. שעה איחור והמטוס עדיין לא ממריא, אילען דין איר אינדיה. עד שהחלטתי לעזוב, לשמור את העתודות האחרונות בהחלט ללונדון ולחתוך, עכשיו בא לי המטוס הזה. ממולנו נוחת מטוס אחר ואנחנו מתחילים לנוע באיטיות. איפושהו בעשור האחרון הפכתי מטיַל עם מוצ'ילה אחת גדולה יותר ואחת ממש קטנה לתייר נושא מזוודת ענק מתגלגלת שתמיד נקנסת בגלל משקלה ותיק גב במימדי מיני בר, שכשיש לי מזל לא עובר שקילה כי הצ'קאפיסט עסוק בלעשות עיניים לזאת שלידו. הפעם אני גם אוחז בחליפה שקניתי לפני יומיים לכבוד הראיונות, עטופה בתיק פלסטי ייעודי, מסרבלת ומקשה על התנועה אפילו יותר מהבדיקה הבטחונית, עם טקס הורדת החגורות והנעליים. עכשיו המטוס מתחיל להסתובב, צובר קצת מהירות. אני מקווה שזה אומר שנצא מפה מהר, למרות שיש בי תקווה שדווקא נישאר, כלואים במתחם נמל התעופה, מאוחסנים בחיות מושעית עד שתגיע אספקת המפיות הלחות בניחוח לימון, או, עדיף, עד שיגיע שפע כלכלי מלווה בהסרת מגבלות התעסוקה. המטוס ממריא לפני שמשהו מהדברים האלה קורה ומבעד לחלון השרוט מבחוץ (איך בדיוק זה קרה?) אני רואה את עשן הארובות המיתמר מפתח-ג'רזי המתועשת לעייפה, אפילו בחושך הגמור ששורר מסביב. הטמפרטורה בחוץ היתה אפס מעלות מקודם, עכשיו היא בטח פחות. קור דמיוני חודר את הזיגוג הכפול ואת שכבות הלבוש. למרות כוונתי השלמה והמוחלטת אני נועץ מבט ארוך אחרון בנוף מתחתי, במפעלים, בגשרים ובאצטדיון אחד זורח באפלה, עד שאנחנו נכנסים אל תוך ענן והכל מחשיך ונעלם. כמה דקות לאחר מכן אני מתנתק מהחלון ומנוף העננים החלומי מתחתינו ונכנס ללימבו של הטיסה, אזור הדימדומים הטרנסאטלנטי המאוכלס בחמגשיות וג'ין אנד טוניק. להתראות, ניו יורק. היי שלום, אמריקה.

* * *

ערב חובבים עם ש. בלילי קוגנ'ז

גובל גובל - איזה גודל(*)

חג ההודיה: לכאורה, חג; בעצם - עוד מסורת אמריקאית לא ברורה. ערמות של עופות הודו ענקיים ארוזים בשקי גופות שעלולים לעשות פלשבקים למיטב מערכות ישראל, מונחים אחד על השני לאורך מדפי הצינון של מקררי הסופרמרקטים הגדולים. עונת החגים בעיצומה, ויום שישי השחור כבר מאחורינו, אותו יום יחיד ומיוחד בו מציעות חנויות רבות הנחות משמעותיות-אלק ועובדים נרמסים למוות בבהלת הקניות האמריקאית (ועכשיו: יום שישי השחור נעשה שחור יותר!). כל תושבי העיר משתתפים בחג: נוצרים, יהודים וכנראה שגם מוסלמים; חג שהוא המצאה אמריקאית למהדרין, מסמל את ערכי המשפחה (?) הכרת התודה (???) ובעיקר מספק את יריית הפתיחה לכשלושה שבועות של שכרון חג שמתחילים בארבעה(!@#$%) ימי חופש שרוב מקומות העבודה נותנים לעובדיהם - למעט המגזר הקמעונאי, מן הסתם. גם אני ציינתי את החג המשכתי לא לעשות כלום במשך סוף השבוע הארוך (קונספט נפלא, אני אומר לכם, כשהחגים נחוגים בתיאום מלא עם לוח השנה בלי לעבור דרך המרות שנת-ירח->שנת-שמש->שנת-עז-הכוכבים-הגדולה->וכו') - אולי פרט לחידוש המשמח של לשחק "גראב אס" מתחת לפוך עם ש.; עוד התחוור לי במהלך החג, שקשה עד בלתי אפשרי להרשים ניו יורקית מורגלת במיטב מסעדות מנהטן באמצעות ארוחות בוקר מושקעות יותר מיום וחצי ברציפות, מבלי להחזיק סניף של "דין אנד דה לוקה" במקרר. טוב, אני מגזים. רק את מחלקת הגבינות, הירקות, הנקניקים והמאפים, למה ללכלך סתם.

ביום שני הבא יסתיים פרק ניו יורק ויתחיל פרק לונדון. בשבועות האחרונים ניסיתי לשוא למצוא לקוח שיספק לי עבודה מעניינת, אבל אם בגלל המצב הכלכלי, סוף השנה, תנאי הויזה המגבילים או כשרוני הטבעי בחירוב ראיונות עבודה, לא נמצא לקוח אמיץ שכזה. אני וקשקשי המלכותיים ניאלץ לחפש לנו עבודה מעבר לאגם, במה שיהיה מבחנה הראשון של האזרחות החדשה-דנדשה (דרכון בלי חתימות!), האירופאית. נו, הפולנית. אפשר להגיד שהמעבר הזה מגיע בזמן טוב, אבל זה יהיה שקר גס, ואני לא אוהב לשקר, אז למה. בזמן האחרון אפילו גיליתי את התועלת הצפונה בחנויות סטארבקס שפזורות ברחבי העיר כלשלשת יונים מתחת לגשר הירקון - סטארבקס! - היא היא הרשת שנשבעתי להחרים מהפעם הראשונה בה חזו עיני בזוועות המתחוללות בה בשם מלאכת חליטת קפה, תה ושאר המשקאות חסרי השחר שנבראו ע"י קברניטיה(פראפוצ'ינו? ויואנו?$%# מה הדֶפֶק?). אני מתכוון לריהוט המשמים, התמונות הזולות, הטינופת המוסווית האופיינית לחנויות שכר מינימום, הקפה הסתמי, מונחון החארטה לגדלים השונים של הכוסות, וכמובן המיתוג של כל פיסת נכס דלא ניידי במתחם החנות. עם כל אלה, מסתבר שלחנויות הרשת יש אספקט קהילתי - בניו יורק, כמעט סוציאלי - חשוב, ביחוד בימות החורף הקרים והרטובים: שירותים בחינם. לא סיפור פשוט למצוא מקום חינמי לפשתן בו במהלך שיטוטים בעיר. למרות הפריסה משביעת הרצון של רשת הקפה הירקרקה, אני עדיין חושב שישנו רווח להיעשות במתן שירותי - ובכן - פשוט שירותי- לנזקקים להם ברחבי העיר, בתמחור המוני שיביא לרווחים אדירים תוך מספר חודשים; חבילות השתתפות מיוחדות דוגמת Pay As You Pee, תוכנית עמיתים מיוחדת (Pee-Pal) וכן הלאה. לא בגלל זה אתגעגע לעיר, אבל על כל הדברים שבגללם כן לא אכתוב עכשיו, בנוסף על מה שכבר כתבתי. עכשיו - שעת התה הארוכה והאפלה של הנפש.

את הפוסט הבא כנראה כבר אכתוב מהעיר האפורה,
עד אז,





(*)גובל גובל: הקול שמשמיע תרנגול הודו, אם להאמין לאמריקאים

בטברנה של סמי

אתמול בערב נפגשתי עם ט., חבר עתיק יומין ושוהה מצטיין בארה"בה (שבטח כבר השלים זכאות לתואר יקיר החוף המערבי), שהגיע לבקר בעיר מלווה במשלחת לימודית, למה שבשלב הזה של תואר העסקים שלו היה יכול להיקרא באותה מידה מסע תענוגות גסטרו-טוקסי. מלווים בקבוצה שצמחה לכעשרה אנשים, ביקרנו במוסד ניו יורקי השוכן באזור היהודי המקורי(המקורי! כמו החומוס), הלואר איסט סייט. בית הסטייק הרומני של סמי נקרא המקום, מה שכבר בנה ציפיה לקלידן מקריח, צלחות ענק מלאות בשר מדמם, וודקה כמים ומים כוודקה וריקודים תחת כל נברשת רעננה. למעט אכזבה קלה בתחום שולחנות הריקודים, מפאת התקרה הצפה שבמקום הקלסטרופובי משהו (או ברחם יהודי רחב, אם תרצו) - הציפיות התממשו ואף עלו על המדומיין. קבוצות מעורבות, רובן יהודיות, החל מאוסטרליה: קבוצות נערות זהובות שיער שהקלידן - המקריח באמצע, מתולתל ואשמאי בצדדים - לא הפסיק להריע לכבודם ולהציע כוסות(קריצה) לחיים(קריצה קריצה), מיעוט של ישראלים כעבדיכם (טוב, לא בדיוק), ואירי או שניים וכמה מלוכסנים במשלח מחקר אנתרופולוגי על המאדים. לא פחות משלושה בקבוקי וודקה מוקפים בבלוקי קרח ענקיים ("הצעת הגשה") סיימו את חייהם על השולחן, יחד עם צלחות ממולאים, חמוצים, קערת כבד קצוץ שהוכן לנגד עינינו עתיר בצלים מטוגנים בשמאלץ (ביציאה מפוזרים אלקה-זלצרים לרווחת המשתמשים), וחלקי עוף ובהמה בכמויות להן נאלצנו להיכנע בסופו של דבר.

כמויות האלכוהול, עלי להסביר, נבעו מצורך אמיתי להתמודד עם הפסקול, בחסות חברנו מאותגר השיער - די, חלאס, קצת פי סי; כמה אפשר לרדת על רומנים? (אה, איך מכינים עוף רומני? דבר ראשון גונבים עוף...). זה התחיל בקלסיקות אמריקאיות לפי מיטב חקיינות שנות השבעים, המשיך בהורות (כמו ריקודי העם של ילדותנו, בקיבוץ ובתנועה? מישהו?), עבר לשירים רוסיים שהתאזרחו בכמה שפות יותר מדי, המשיך במחרוזת שירי חג אידים שכולם מכירים(?%!!), ולבסוף, כשהמקום כולו כבר התנדנד במצב רוח מרומם-מעולף, שירי עם אמריקאים לא מזוהים עבורי שכולם ידעו והצטרפו. היה ממש הי"ד, כמו שאומרים.

אובמה, או בייבי

איש לבוש מכנסים ומעיל ג'ינס יושב על מעקה האבן בראש מורכן בכיכר יוניון, רחוב רבע עשרה מזרח, מדי פעם מרים את ראשו וזורק לחלל האויר בלי להסתכל: "מישהו פה יכול לעזור לחייל לשעבר בדולר או שניים?". הוא כבר התרגל, כנראה, לכך שאף אחד לא שם אליו לב הערב - וזאת בניגוד ליחס שבדרך כלל מקבלים בני סוגו - התעלמות מוקפדת, כזאת שכן שמה לב - ומפנה את מבטה לצד השני. לא הערב. במרכז הכיכר התקהלות עצומה (בסדר גודל של יום העצמאות בגבעתים, נגיד; בלי הדחיפות - שהרי מדובר באמריקה, אחרי הכל). המוני אזרחים נרגשים יצאו לרחובות, אוחזים בדגלים, בכרזות, במצלמות, וכולם צועקים, שורקים, צופרים, מתרגשים: אובמה זכה! או-בה-מה! או-בה-מה! במרכז ההתקהלות, נישאים על כתפי חבריהם, תולים כמה צעירים דגל ארה"ב ענק שמכסה את כולנו כמו אוהל קרקס ומגן מפני הגשם שהרגע התחיל. "זה כל כך גזעי!" צועקת הגברת שנאניגנז, אוחזת בידי ביד אחת כדי שלא נלך לאיבוד ומנסה לצלם באיי-פון בשניה. אני בעיקר מסתכל על האנשים מסביבי, רובם בני דור ה-X וה-Y שאחריו, שרויים כל כולם בהתרגשות, צועקים, שרים, חלק מזילים דמעה(אחר כך יבוא סוחט הדמעות האמיתי, נאומו של אובמה בכנס הניצחון - בינתיים אפשר להבחין בטפטוף ספונטני). "תבין! זה מה שהבטיחו לנו ההורים שלנו!" - מתעקשת ש. להסביר מעל הרעש הגובר - "...שאם נעבוד קשה, ונאמין, ונעשה את כל מה שנחנו יכולים - בסוף יהיה טוב". אני לא לגמרי מבין על מה היא מדברת, אני חושב שצריך להיות אמריקאי בשביל ממש לגרוק את הדברים, את אתוס ההגשמה האמריקאי שבניגוד לאתוס הציוני עדיין חי בלא מעט לבבות, כנראה. דבריה נשמעים כמו משהו שעולה בקנה אחד עם ססמת הניצחון - כן אנו יכולים - שטבע המועמד חסר התקדים שבקרוב נכיר בתור נשיא המעצמה החביבה עלינו, מושא יחסי האהבה-שנאה של העשורים האחרונים, ברק אובמה.
אני רק לא מצליח להבין איך כל ההתלהבות הזאת לא מתייחסת לעובדה שמדובר בשינוי מאותה דרגה כנראה - פוליטיקאי שמחליף פוליטיקאי אחר, פחות מוצלח ממנו אמנם, ולא, נגיד, לפוליטיקאי שמוחלף על ידי חייזר, קערת אורז בר תבונית או שיטת ממשל חדשה שמעניקה זכויות ביצועיות לאוגרים. מה שבטוח - העיר ניו יורק חוגגת. כמו רוב ארצות החוף המזרחי, מדובר במדינה "כחולה", דמוקרטית, ואפילו קרן-אן ואבישי כהן בהופעה קודם לכן, עשו הפסקות בין השירים כדי לתת זמן מסך לשדרנים ולפרשנים שעדכנו את הקהל בתוצאות המירוץ מעל גבי צג ענק - הזוי משהו. "אנחנו אף פעם לא עושים דברים כאלה, מתלהבים ככה ויוצאים לרחובות!" צועקת ש. בעוד אנחנו חגים מסביב לאוטובוס ציבורי שנעצר במרכז הכביש, מוקף על ידי חוגגים - נוסעים מחוייכים בתוכו - על השדירה הראשונה; איכשהו אני קצת מתקשה להאמין. מי אם לא האמריקאים יתלהבו בצורה כל כך חסרת מעצורים, פשוטה ומתמסרת, מאמינים שהכל יכול להשתנות ולהתחלף במשהו טוב יותר. אני רוצה להגיד לה משהו אבל מזכיר לעצמי שלא רחוק מכאן לפני שלוש מאות שנה מכשפות הוצאו להורג על הרבה פחות, ומאה שנים אחר כך עדיין בוצעו פוגרומים באנשים שלבשו את העור בצבע הלא נכון. משהו פה באוירה מפחיד אותי, מעביר אותי למוד היהודי הגלותי, וזאת תחושה די נחמדה, באופן מפתיע. אני מבין פתאום איך אפשר להתמכר אליה, למפות את העולם לצרינו ולנו, שתי קבוצות שלעולם לא יבואו אחת בשניה, לעולם לא יוכלו לבטוח או לסמוך אחת על השניה לישועה במקרה צרה, מי יתן ולא תבוא. אדם אוניברסלי? תעזבו אותי, באמא שלכם; אם בכלל, יכול הוא להתקיים רק אם היכן שהוא, לא משנה איפה, יש לו מולדת לאומית אליה הוא יוכל לברוח בעת הצורך. הקו שמבדיל בין פרנויה ותשומת לב מחודדת לניגודי אינטרסים אפשריים הולך ומיטשטש. אתמול למשל, כששאלה אותי שנאניגנז אם ארצה להצטרף לערב צפיה בתוצאות הבחירות - אחד הדברים הראשונים שעברו לי בראש היו: ומה אם מקיין יפסיד, ואני אזכה בקהל עויין שירצה לדעת איך אני, בתור ישראלי, מרגיש - תחת ההנחה שאני בעדו, מכיוון שהוא אמור להיות טוב ליהודים או לישראל... סיטואציה בעייתית. או, גרוע מכך, נאמר שהבחירות יוכרעו לטובת מקיין בזכות הקול היהודי של פלורידה, כמו שקרה, לטענת אחדים, לפני שתי מערכות בחירות לאל גור? ניסיתי לסבר את דעתה בדבר קיום האפשרות - "תעזוב אותי, מי זה לעזאזל אל גור, אני לא יודעת מה היה שם, זה היה במערכת הבחירות הקודמת או לפניה, מן..." - כמצופה. אז היא היתה עדיין צופה על הגדר, כמו צעירים רבים אחרים, להם זאת מערכת הבחירות הראשונה בה הם נוטלים חלק פעיל, מגלים אכפתיות.

אז מה, בוקר של עולם חדש מצפה לנו מחר? ימים יגידו...

קדושים משוטטים

סוף שבוע של ליל כל הקדושים, כמו שהיו קוראים לזה בסרטי אימה של שנות השמונים, עם הזומבים והסרפאן - עאלויין בעברית בת ימינו - התחיל במצעד הגדול בחוצות הוילאג' של ניו יורק, עם עשרות תזמורות ואלפי מתחפשים צועדים, מי ברגל ומי ברכב, מחופשים בעיקר לרוחות רפאים - מוטיב השנה. אפילו מזג האויר הואיל להרפות מעט וחנן אותנו בשישים מעלות של חום שירדו על העולם מממלכת פארנהייט, או כך לפחות הבטיחו אתרי מזג האויר. ידעתי שמדובר באירוע רב משתתפים; רציתי להגיע בכל זאת, אפילו רק בגלל השיר ההוא של לו ריד, במסגרת מסע נוסטלגיקה שהתחיל בברוקלין בשביעית פינת שלוש, המקום בו צולם "עישון". היה די מגניב, בחצי שעה שהוקצבה לביקור. הייתי בגפי, למרבה המזל ("אני לא הולכת לעמוד בקור הזה בשביל לראות הומואים צועדים" בישרה גברת שנאניגנז, דמות חדשה בעלילה, בהמשך תבוא). היה די לחוץ, חייבים להיאמר הדברים. בשלב מסויים נאלצתי להוריד את האף המלאכותי הכסוף שבא עם התחפושת (והשנה: פיראט מוטאנט מרושע) כדי להפסיר לנקר לאנשים את הצוואר. ככה זה נשמע: [דשדוש עשרים סנטימטרים] סליחה. סליחה. סלח לי. סליחה. כן, מאוד עמוס פה. סליחה [חצי מטר] סליחה, כן, תודה. סליחה. סלח לי, סלחי לי, סלחו לי(*) וכן הלאה. רמות שטרם נחוו. התקרבתי ליציאה מתחנת סאבווי, וזרם חדש של אנשים שהגיח עם הרכבת האחרונה תקע את כולנו לדקות ארוכות במקום, בלי יכולת לזוז או להפנות את הגוף לאנשהו. אחרי חמש דקות מלחיצות נפלטתי במסלול בליסטי לתוך אחת הסמטאות הפחות עמוסות. שתי דקות אחר כך פתחה המשטרה את השדירה לחציה (היתה הפסקה במצעד, כנראה), ובקריאות "גו! גו! גו!" חציתי מזרחה את הכביש עם מסה ענקית של אנשים. טוטאלי, לגבות, לנששששמה. משם המשכתי מזרחה, להיפגש עם ש., פי אם בחברת פרסום, אותה פגשתי בלילה שעבר בבאר באיסט וילג'(גוד בלס אמריקה!), ומתמצבת בינתיים כחברה טובה. היא פורטו-אפרו-אמריקאי שנתייהדה (מה?), ודרכה הבנתי שכנראה לא מנומס לשאול שאלות על דת. שיהיה. אכלנו ארוחת ערב במסעדה צמחונית נחמדה, והעברנו את שאר הערב בדילוג בין בארים שונים, בהם אחד בו הופיע חבר שלה מהעבודה במופע צרחות עלוויני מסורתי(או שלא).

בשלב כלשהו נפרדנו ואני הלכתי לרכבת; אני בבירור זוכר יקיצה במרחק תחנה אחת מקוני איילנד(סוף הקו), בה הספקתי לזנק בבהלה מהקרון, רק כדי לגלות שזה עתה ירדתי מהרכבת שהיתה מביאה אותי הביתה - מסתבר שהיא הספיקה לעשות סיבוב שלם ולחזור - ואני העברתי את הזמן בהליכה מהירה להתחממות(מה החזאי מבין מה?) עד שבאה הבאה. רכבות הן כמו רכבות, מסתבר. שאר הדרך עברה בלי תקלות מיוחדות. מה שכן, כשעתיים נעלמו מחיי לבלי שוב, ואני תוהה אם אי פעם אעבור בידוק בטחוני ומשהו יתחיל לצפצף עד שישלפו משיפולי גולגולתי את מכשיר העקיבה ששתלו החייזרים - בכזאת הזדמנות - שמישהו בבקשה יזכור להזכיר לי את הלילה הזה. ואם לא - אני מניח שמעתה ועד עולם זה יהיה הספק ואני, אני והספק; אולי כבר מוטב היה להתעורר בשלולית חומר אפרפר עם תחושת עקצוץ בסוגַרים.

אחרי יום חופש מפנק לשיקום הגוף והנפש, התעוררתי ביום ראשון לפנות צהריים חדור מוטיווציה לסמן עוד וי על מפת הסאבווי בפרוייקט הרכבות המיוחג'. היעד - האי החרטומני (מילת השבוע) רוזוולט, החוצץ בין מנהטן וקווינס על הנהר המזרחי(התמונה מלונקקת למפת אוריינטציה אינטראקטיבית. סתם, מה אכפת לי להגיד). ההגעה למקום היתה מהפשוטות - רכבת ה-F, שכבר מזמן הפכה לחברה אמיתית ולא רק כלי תחבורה(כאותו שקנאי המק מק בשעתו*) היא היחידה העוצרת על האי הקטן והאמיץ, ולמרות שקיויתי להיות הגרינגו היחיד שיורד בתחנה לקול גיטרות שורקות דרך אפקט ריברב, היו איתי דווקא לא מעט, אהמ, מבני המקום. רק מאוחר יותר למדתי כמה עובדות על האי רוזוולט - לשעבר אי הרווחה, אי בלקוול ואף האי מינה-הונונקט, איו של מנינג, בהולנדית, כנראה. (הוא מונה כשתים עשרה אלף נפשות מאוכלוסיות מעורבות, ויש לו היסטוריה מפוארת והווה מתרפק. נרכש על ידי ההולנדים מהפראים במאה התשע עשרה, שימש את הקהילה בין השאר הודות לבית המשוגעים בעל הצורה המשושה שהוקם בו. לאי דרך ראשית אחת שנקרא, איך לא, דרך ראשית, וטיילת היקפית נחמדה ושוקקת). באי, שמחתי (שוב) לגלות במרחק רקיקת דביבון ממרכז מנהטן המבוניינת לעייפה שוברי גלים תקיפי-מראה, גלים מתגבהים, אחוות סנאים, יונים ושחפים ואפילו מגדלור אחד, שהוקם לזכרה של אחת גברת ויקי הולנד, לוחמת אמיצה ופעילה חברתית משכמה ומעלה, מקדמת זכויות נכים חסרת לאות שבמאבקה הראתה לכולנו את האור, כאותו מגדל-אור שהוקדש לה. כהההההן.

במהלך הסיבוב המדיטטיבי סביב האי ראיתי לפתע קרונית בועתית חולפת בשמיים בדרך למנהטן. שמחתי כל כך לגלות את אמצעי התחבורה האחרון כנראה שטרם ניסיתי בעיר - הרכבל(יש דברים שהשתיקה יפה להם, בהתייחס לצוללות), ואיתו חזרתי העירה - או לאי המרכזי, כשם שיש לומר כבן אי אחד לאחר. חוויית השיוט האיטי בין רבי הקומות של מנהטן התגלתה כאותם רגעים קסומים שפשוט לא רציתי שיעברו, איטיות תנועות המטוטלת של הקרונית הכבדה בהתקרבה לכוורת הבניינים ההולכת וקרבה, לבסוף מקיפים אותנו מכל כיוון, בעוד אנחנו נוחתים באיטיות, מגיחים הישר לרחוב שישים והשדירה השניה...

ועוד מתכון חורף

הייתי רוצה להגיד שזאת חביתת הפתיחה לתוכנית המתכונים שלי. למרבה הצער, הרכבת הזאת כבר עברה - לפני דקה וחצי בערך.

Oh s**t! I just spilled a cup full of black, grainy, muddy, coffee on my flatmate's beautiful tablecloth he got from India! s**t s**t s**t!
well,
what can I do about it now(other than wash and hang it)? Now, I'd better make one of them special omelettes to take away the sorrow. He doesn't know about it yet, and by the time he gets back from work, it might be done drying, right? So he might not even know about it! So what's the point getting upset now, right? right? oh shut up. hypocrites. It _was_ a mistake, allright?


Omelette of Blissful Forgetfulness
==================================

Ingredients:

2 Eggs, duh
Few sprigs of parsley
1 potato
1 leek, just the white and light green part
2-3 spoons cooking oil
3 Spoons tahini
Salt and pepper
1 Pita, large


Directions:

1. Wash(*) and chop the leek to small shreds.
2. Heat up some cooking oil and fry it on a small, low flame(**)
3. Slice the potato to an inch-size pieces, super thin(***).
4. Add the potato to the frying pan, mixing occasionally. Add more oil if needed. Keep the low flame. Do not let it burn, even if that takes 10 minutes of your life.
5. After a while, the potato will start getting this nice golden color. Almost there; Add chopped parsley and mix for 2-3 minutes more. By this time the leek should be dark brown. niiiiiice.
6. Mix eggs with salt and pepper, add them to the pan and mix occasionally until right. Transfer to a plate.
7. Pour Tahini over the omelette, spreading evenly. Populate pita.












(*)
Leeks are as dirty as old men. Not all of them, of course, but then again not all old men are, too. POINT BEING, give them a good rinse. I cut them lengthways under the tap, then give them a good rub(analogy to old men stops here)

(**)
I use Ghee instead of oil, but don't mind me. Ever since that Ayurvedic doctor prescribed me that diet, my menu has become lamer than a Huskey's. I think I'm developing an eating disorder.

(***)
No, I mean it. Really really thin. I am not sure what's the equivalent to a (metric) millimeter, say, 1/32 of an inch? This is terribly useful, ain't it? Anyway, thinner than that. Pretend you're a European gay preparing breakfast in bed for your love one. THAT thin.
Allow me to stress:
This is a make-or-break issue. If you are too f*****g lazy to cut a single potato properly, go and get yourself a dunkin' doughnut instead, allright? No, I am not angry. Just explaining. Calmly.

הטבח המשועמם

גשם בחוץ, מה יש כבר לעשות?

להכין אוכל. ולכתוב. נהדר. אבל למה לא לפרסם אותם גם בבלוג באוקי קיופיד? זה בדיוק מה שיהיה, ואולי תצוץ עלמת חן ברוקלינאית, צועדת בעקבות חוש הריח

"Hack, grocery's way too far to walk in this rain!" Salad
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-==-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-

Ingredients:
1/3 Cabbage, fresh
3 spoons of Tahini
3 spoons of Peanut Butter
1 tablespoon of Coriander Seeds
3 Tablespoons Olive oil
1 Lime or equivalent amount of lemon juice
Salt & Pepper to taste, if you must

Directions:
1. Wash and cut up the cabbage to 0.5 inch stripes
2. Add everything else, mix well(*)
3. Crush Coriander seeds vigorously; let them know who's at which end of the pesto! teach them a lessons they are not likely to forget!
4. Serve! or, more likely, consume entirely from mixing bowl and swear you'll go to Yoga tomorrow


(*)you may want to mix fluids separately and then add them, for consistency sake or if that makes you a happier person. Real men won't bother with that, though. Nothing a good mixin' won't do.

קוקה קולה

אני מביט בג'., שמחזיק גיטרה ביד. הוא מחזיר מבט ומחייך. מהר למדי אנחנו כורתים כרית נגנים שנחתמת בכיוון הגיטרה, סימן טוב לבאות(גם אם תרומתי המוזיקלית היחידה לערב). הוא מתחיל שיר בקול מעושן שירים שכתב, מלא רגש וחם, ממש קני רוג'רס - טוב, יותר קטן ועגלגל- יושב לידי. אני מסתכל עליו, קצת מקנא אבל בעיקר נהנה. כולם מסביב לשולחן מקשיבים בחצי אוזן, מהנהנים, מהמהמים, מדברים. חלק מפצחים את הסרטנים שר. הביא מהצפון, בביקור מבית הוריו/נעוריו אליו חזר בתום תקופת הוללות בניו יורק. החיים בבית-אחוות-סוכני-הנדל"ן ברחוב 125 בהארלם גובים מחיר יקר, ואני לא בהכרח מתכוון לכזה שמתומחר בגרמים. אבל אני מקדים את המאוחר. הו, הדרמה.

זום אאוט.
שעה קודם, בהופעת כיסוי בבר אליו מביא אותנו א., אחיו של א. האחר(*), בחיפוש אחר ריגושים בעיר. הסולן בדיוק עולה על הבר, שר את "רוצה לאחוז בידך", מנפנף בחזה חלק מאחורי וסט מחוייט. הוא זוכה בתשומת לב, אבל לא בדיוק לסוג שביקש; מישהי שנראית לי בהתחלה כמו נערונת בת עשרים פלוס (אבל שניה לאחר מכן מאובחנת בהחלטיות כגרושה בת ארבעים פלוס ע"י א.(**)), פוצחת בנענוע אגנים מחשמק מול הסולן, שבצורה אלגנטית מנצל אל אלחוטיותו של המיקרופון שלו וחומק החוצה, כמעט נתקע במשקוף ועף. מזכיר קצת את הבִתגם: לך בעקבות הינשוף ויובילך לחורבות; מתניידים צפונה.

***

אני מסתכל סביבי. הדירה היאפית והמגניבה ביותר שראיתי עד כה, בהחלט. האנג אאוט מושלם, ואני לא אופתע אם כל אחת מהדירות מקבלת טיפול דומה. כאילו, אִי. במטבח. יֵי, קרמבה! כמה שיחות מרחפות באויר בו זמנית, אנשים מנעימים את זמנם, ואני לא יכול שלא לתמוה איפה כאן, בעצם, השקר. החיוכים הרחבים שמופרחים נראים אמיתיים, האם נינוחות רהוטה כזאת יכולה להיות תוצר זר או שהיא בחזקת אפשרות קיום(או גם וגם. הממף.). האם העוית שאני מדמיין מאחורי החיוכים היא רק תוצר של הכרה מחוררת דימויי תרבות פופ? השלכה? יהיה מי שיגיד שלחיות בסביבה בה על כל אדם מקועקע תאריך תפוגה(גם אם כזה שאי אפשר לקרוא), יש השפעות ארוכות טווח על הנפש.
שעה אחר כך אני כבר מתנדנד ברכבת אקספרס, שחותכת את התעלות החשוכות בטיסה אפלה, לא לגמרי בטוח באיזה צד של הרכבת אני(***). בוקר. אגז בנדיקט ושתי כוסות קפה, העולם חוזר להיות חתיכה אחת.

(#) פוסט למיטיבי לכת. אופס.

(*)
העניין הזה עם האותיות יכול להיות מעיק, אני יודע. הוראות שנכתבו בדם, מה שנקרא.

(**)
גילוי נאות: א. היא נושאת החסות המקומית לפוסט זה

(***)
תמיד יש את הדילמה, איפה לעמוד כשהרכבת באה, בהתחלה או בסוף. אם בהתחלה, רואים את הדרך לפעמים, אבל אם בסוף, אפשר לזכות במקלחת אויר מרעננת כשהרכבת נכנסת במהירות לתחנה.

לעולם בעקבות הסאבווי

עבר קצת זמן מאז כתבתי לאחרונה, או ככה לפחות אני מרגיש. לא שלא היה מה, פשוט החיים בעיר נהיו קצת יותר עמוסים מאז מעבר הדירה, והראשונה להתקפל ולסגת היתה המוזה, פולניה פאסיבית-אגרסיבית שכמותה, מזנקת אל מאחורי תלולית מפיות קרושה חצי גמורות בירכתי ראשי, ממלמלת: לי זה לא משנה, במילא יש לי פה עבודה לגמור. נו, מה לעשות. ככה זה. כשמתחיל קצת לחץ אין פה בכלל שאלה של את מי יזרקו ראשונה. יש לך בכלל זמן אלי עכשיו? היא מרימה מבט מוכיח. הרי אתה נוסע לך עכשיו בסאבווי, שלא תחטוף לי כאב ראש. למה שלא תקרא את המאמר שהדפסת לך בעבודה, אני כבר אחכה כאן. אנוח לי פה. בחושך. בגשם. על מיטת המסמרים הזאת(?). עם העכברושים הענקיים האלה שנוגסים לי בבהונות(?!!). אני לא מוצא יותר מדי טעם בלנסות להסביר לה שמעבר הדירה האחרון לקח ממני קצת יותר אנרגיה ממה שחשבתי - כמו גם שני שיעורי היוגה שלקחתי השבוע, מסלול הסאבווי המפותל שהתחלתי לנסוע בו כל יום לעבודה(שלוש רכבות לכל כיוון, גאד דאאאאם), ובאופן כללי כלשהו גם שיממון העבודה המזמבן. בשיעור היוגה השני אני די בטוח שנרדמתי בשלב תנוחת האיש המת, מה שפתח בצורה לא במיוחד משמחת את יחסי עם (בני ו)בנות כיתתי החדשות והגמישות, עמיתותי למזרן הלימודים. לא נורא, זה הרי חלק מהעניין ביוגה, לא? (?)(מה?)(כלום, כלום)(לא. אם יש לך מה להגיד - תגיד)(אחר כך, נוט אין פרונט אוב דה צ'ילדרן)(אתה רואה, בגלל זה אנחנו אף פעם לא מדברים)(מי, אתה ואני?)(כן!)(אני באמת מעדיף לדחות את הדיון הזה למקום וזמן אחרים)(תמיד אנחנו עושים את מה שאתה רוצה)(זה לא העניין)(אה, כן? כן? אז מה העניין? מה העניין? אה? מה?)(השיחה הזאת מפגרת והיא מסתיימת עכ-שיו)(לא הייתי צריך לקחת אותך לראות את "מועדון קרב")([גלגול_עיניים]).

בכל אופן, הדירה החדשה מאממת, נדמה לי שכבר כתבתי. הנה כמה תמונת שצילמתי במצלמת לב-טוב מאותגרת המיקוד:

<סלון>

<מטבח>

<חדר שינה>

(*אכן, עדיין לא מרוהט. טרם הצלחתי להביס את המהירות בה מתעדכן קרייג ליסט, בינתיים)

<שימו לב לפרקט העץ המגניב>

<למרחב המואר והנעים>

<כמו גם להיעדר חלקי גופות מבותרים מהמקפיא>

<ומהאסלה>

לעומת זאת, עשרה סוגים שונים של קטניות דווקא יש לנו. או שאולי מדובר דווקא בדגנים, קשה לי לאחרונה להחליט. פעם היו החיים יפים ופשוטים כמחצלת טטמי, בטרם נפצח לו העידן האיורוודי הנוכחי(ל., את לא קוראת את זה, נכון? אם כן - מדובר בפופוליזם זול. קבלנות קולות מהסוג הגרוע ביותר. ככה זה, קבצנים לא יכולים להיות סלקטיבים). פעם לא ידעתי מה זה אמאראת'(סוג של דגן! או קטניה). פעם, למילה פיצה היתה משמעות ערכית אחת, ואחת בלבד. חיובית מעל לכל ספק. מעין אבן חכמים שכזו, מולה יכולתי להעמיד כל החלטה שהיא - אסתטית, בריאותית, פילוסופית, מוסרית, ביקורתית או אחרת - ולדעת היכן עלי להציב את רגלי בצעד הבא בעולם התמוה הזה בו אנו מהלכים. מאז, קרס מודל הפיצה כמגדל קלפים, מותיר אותי מאותגר חוש כיוון כשם שהייתי, נעדר יכולת להגיד לאן עלי ללכת ובאיזו דרך להגיע לשם. אני יכול להביא דוגמאות, ואולי עוד אעשה את זה בשלב מאוחר יותר; אל תחממו אותי. בתקופה האחרונה, בין אם אני אוהב את זה ובין אם לאו(רמז: ב'), בהיותי טיפוס הפיטה-כאפה שהנני, אצטומכתי המתענה מאסה בכמויות החריף בהן הייתי מלעיטה והחליטה לאתגר את תהליכי חילוף החומרים כולם כאחד, והמבין יבין. למי שישלח לי בולים משולשים של חיות כיס אוסטרליות אשמח לספק פירוט מורחב יותר של הבעיה בדואר חוזר, בלווית דגימות.

פרוייקט הסאבווי הגדול נמשך במלוא המרץ! למי שלא קרא את מחשבותי בתקופה האחרונה(לא, טרם בלגתי על העניין) - הרעיון, כמו כל הדברים הטובים בחיים, ממש, אבל ממש, פשוט: כמו בכל מפה, גם מפת הסאבווי מלאה במקומות שאפשר בקלות להסתכל עליהם ולתמוה - איך זה נראה באמת? אולי כי הם רחוקים נורא(טוב, במושגים של סאבווי, כן?) - איזו שפה מדברים שם בכלל(אין בגוגל מאפס)? אולי כי הם נמצאים במקומות שנראים מעניינים גיאוגרפית -על אי; ליד אגם; על שפת הים; בתוך פארק ענק - אולי כי הרכבת היחידה שנוסעת אליהם עוברת רק בשעות אי זוגיות - איך נראית אלגברה שמבוססת על היותם של כל המספרים בלתי ניתנים לחלוקה בשניים? איך זה משפיע על החברה? על השפה? על יחסי מין, למען השם?! - ואולי סתם כי יש למקום שם מעניין שגורם לכם לתמוה - מה לעזאזל? ולסמן תחתיו קו קטן, בחזקת סימן לעתיד הבעל"ט.


שלשום נסעתי לשכונה שנקראת פאר רוקווי, לכאורה כדי לראות זוג אופניים שהועמדו למכירה בקרייג ליסט(השולתת). אני אומר לכאורה, מכיוון שבעצם לא ממש טרחתי לברר עם בעליו הנוכחיים של כלי התחבורה ששם הוא באמת גר, ומתגובתו המזועזעת כשירדתי מהרכבת למדתי שפספסתי את כתובת היעד ב-די הרבה, תרשו לי להשאיר מספרים מדוייקים לוטים בערפל. כמובן שהוא לא יכול היה לדעת על פרוייקט הסאבווי הגדול שלי, (זה לא נראה היה מתאים להעלות את העניין באותה שיחה) - וחבל, מכיוון שהיה יכול לשמוח בשמחתי במקום לפכור בגביניו בתסכול - או כך לפחות פירשתי אני את הרשרושים בקו. אבל לא. הוא באמת נשמע טראגי ומעבר לכל נחמה.

פאר רוקווי, האי פאר רוקווי בשבילכם, הוא די קטן - בערך קמיצה במפה הגדולה של הסבווי שתלויה במרבית התחנות הבינוניות ומעלה. הדרך העיקרית שמובילה אליו, אם אין לכם סירה, רחפת, ביצ'קרפט או כדור פורח, עוברת במסילה אחת של הרכבת, שעוברת מרחק לא רב על פני מים סוערים - האוקיינוס האטלנטי, להלן. ואם, במקרה, הזמן שבו אתם חולפים על פני שני הקילומטרים של הגשר הצר הזה(כל כך צר עד שאי אפשר לראות את מה שמחזיק אתכם בזמן שאתם מחליקים על הגלים!) הוא שעת בין ערביים, מאוד יכול להיות שבתחילת הנסיעה תראו את השקיעה יורדת מצד אחד, ובסופה - ירח ענקי מכסיף מעל המים בצד השני, מתחיל את נסיקתו לשמיים. איש הגבינים יכול להתאבל עד מחר על האופניים - אני, גם בלי הדגים והסאקה שרכשתי לי בחנויות המקומיות, הגעתי נפעם ומהורהר כהרגלי בקודש.

בשבוע הזה והבא מגיעים א., חבר קרוב, וז. אחי לבקר בעיר הגדולה. אני מדמיין לעצמי שעד כמה שאני נראה מישהו שממש לא מכיר כלום בעיר עדיין, הרי שהם בטח יודעים פחות, מה שבאופן מיידי מתייג אותי כבר סמכתא במדעי הניו-יורקאות. ועם זאת באופן פרדוקסלי אני מרגיש שעדיין לא למדתי ולו חצי דבר על העיר הענקית והמופלאה הזאת, וכי צעדי פה - עדיין צעדי תינוק הם, סופר כל כניסה שגויה לתחנת רכבת תחתית, כל מעידה על מכסה ביוב שאינו מונח כהלכתו. כברגיל, מבט מהחוץ גורם לנו לראות את עצמנו דרך עיניים חדשות, ובמקרה הזה, אולי על אחת כמה וכמה, שכן למרות תחושת ההתקבעות שמלווה אותי בשהות הנוכחית (שגורמת לי, למשל, לפנות ישר לברוקלין, או להעדיף לשבת בבבתי קפה קטנים ונטולי כרום, אלומיניום או זכוכית, שמזכירים קצת סלון של מישהו) - הרי שבתקופה האחרונה זזו אצלי כמה דברים בראש, וזה כבר נושא לפוסט נפרד ואולי לבלוג אחר. יהיה סופ"ש ושבוע מעניין, ככל הנראה, אני מחכה בכליון.

חוזר הביתה מערב סוכות בבית חב"ד(שומעת, אמא?), רכבת לילה טיפוסית. בחיי, אני אוהב רכבות לילה. קודם כל, בגלל שאפשר לקרוא ולכתוב בהן יותר בנוחות. או קי, הרבה יותר בנוחות. שיינית, כי האנשים בהן אחרים - גם כשהם אותם אנשים בדיוק. היו שלום פרצופים ארוכים, מוכי יגון, חיוורון וצער, מחוברים לראשים שמובלים ביד עריצה על ידי בעליהם לעבודה, בבירור מעדיפים להיות במקום אחר או לפחות בדרך למקום אחר, כאמור. בלילה, האנשים ברכבת יותר פנויים להסתכל אחד על השני, לדבר; יש הרבה יותר קבוצות חברים ולא סתם עמיתים לעבודה שנפגשו במקרה בתחנה - לא שאפשר לנחש את זה מהסתכלות; הקרונות מוארים יותר, יפים יותר, שמחים יותר. פחות אנשים בורחים לאוזניות, לעיתון או לספר, חלק שתויים קלות וחלק סתם מחוייכים יותר מהרגיל. כולם לבושים יפה יותר, וקבצנים או אמנים נודדים זוכים ליותר אהבה מקהל הקרון (השבוי) שלהם. המלחמה בין העיר לבין אנשיה נפסקת, ולו עד למחרת היום.


העבודה, בינתיים, לא מתקדמת לשום מקום, כמדומה. משימות מוגדרות ונסגרות כלעומת שבאו, מבלי שקרה שום דבר; עבר חודש וחצי והדבר היחיד שאני יכול להגיד שלמדתי באמת הוא להסתיר מראש הפרוייקט את מחשבותי האמיתיות כלפיו, שיעור שנקנה בדם ואש ותמרות עשן (ומצד שני, אותו ברנש הודי מפוקפק מסולק בימים אלה מהפרוייקט, כך שכנראה אני לא היחיד שלא חיבב אותו, גם אם אחרים בחרו להביע את רגשותיהם ביתר איפוק). למצער, אני לא יכול להגיד שאני מיישם את השיעור בצורה כלשהי, עזבו חיובית. האם אני מתבגר? מזדקן? מתקשח? לומד לחיות בתוך המעטפת שנקראת אני?

אכבר ברוקלין

חדשות מרגשות(אותי בכל אופן) - במזל טוב(טפו טפו, טיססססו) עברתי אתמול לברוקלין - הנאוה שבבורוז כולן. בלב שכונה ירוקה, שקטה, מרחק רקיקה מהפארק(פרוספקט פארק! כבוד!) בבית מפורקט עץ תינני-ני, ממש כמו מבוגר. את היום פתחתי ברכישה מפוארת בגראג' סייל הראשונה שלי: קנקן פלסטיק צבעוני ועליז ואיתו ארבע כוסות תואמות מאממות! בהמשך, טיול היום לקח אותי אל בין שדירות המפתח של הטריטוריה החדשה, החמישית והשביעית. כל כך הרבה יותר נחמד ממנהטן, גיליתי-נזכרתי. במקומות הקטנים, בהם התחככות באנשים מתרחשת, ובדרך כלל על הצד הנעים(מישהי חייכה אלי ואמרה לי הי! מיד הנמכתי פרופיל, אולי מדובר בחפץ חשוד, אין לדעת. ועדיין;), מפשירים קרחונים תועים. בחנות בארנס אנד נובל (אני יודע! אני יודע! לאמץ חנויות קטנות ומקומיות! תיכף) ניסיתי להיעזר באזרח אחר באיתור ספרי בדיחות שמכילות שני יהודים שנוסעים ברכבת ממינסק לפלונסק - וידאתי קודם שהוא היה יהודי, כן? (טוב, הבגדים והכיפה תיכף הסגירו אותו). הוא הציע שאחפש באמזון, נפרדנו בברכת שנה טובה. הנקודה, בכל אופן(!), היא שהאוירה מדבקת, וטוב שכך. השכונה, על שלל הצבעים והחנויות, האנשים, הפארקים, המשחקים, עושה חשק עז לצלם, אם לצורך עבודת הבליגה/בלוגנות/בלוגאות/בלוגננות ואם לשם הסתם כך. נראה לי שזאת תהיה הרכישה הבאה, מצלמת ריפלקס דיגיטלית ברת-נפקנית. עד כאן להיום.

אשוב במהרה,
שבוע טוב!

שיעמום עבודה

המנון פתח ג'רזי (הידועה גם כ: ניו-תיקווה, ליטל מומבאי, פאנקרג'-טאון)

מילים: א. כץ וצ.מרקפלד
לחן: עממי

הקור שברחוב מול החום שבמטבח
בחוץ נדקר סרסור אבל כאן אני איתך
יצאנו לרחוב לאכול פה איזה לאנץ'
היה לנו מזל שלא חטפנו פאנץ'

אור -
עולה מן המטבח
פיתה גדולה הגיעה
שנינו נתגבר על החריף

דוסה,
דוסה,
בואי נקנה רק דוסה
במקום עוד צ'יפס רקוב, נוטף שומן

את הרחוב חסמו בהרבה שקים של חול
הכושים מימין מול ההיספנים שמשמאל
רציתי רק לצאת לאכול איזה ביג מק
גילינו את הדוסה ועכשיו אני צועק:

קקי
קקי
למה אכלתי דוסה?
עכשיו כל-כך שורף לי הישבן

חג, מועד

חורף איכשהו תמיד מזכיר לי דברים. ביחוד מחוץ לארץ. הבעיה, שאני לא בדיוק יודע מה. בבוקר, כשאני יוצא מהבית יש תחושה מוזרה באויר, השילוב של רמות הקור, היובש, זוית השבירה של קרני השמש ומי יודע מה עוד מקפיצים אצלי תיכף זמזם יעודי, ועוד לפני שאני מוציא את הנגן מהתיק, אני יודע שעכשיו צריך לפקוח עיניים, לחדד את האף והאזניים, להכין יד מברישה בחלוף על פני מעקות האבן, ולהתחיל לנסות לפענח מה בתרכובת הזאת מכוון אותי, ולאן. קורין אלאל תיארה את זה פעם יפה, כמו למצוא את דרכך בתוך מבוך, להחזיק את קצה החוט ולאט לאט ובזהירות ללכת איתו לאורך הדרך. היא דיברה על כתיבת שירים, אבל אם רוצים גם טיול בעיר יכול לענות לתיאור.
בכל מקרה, עד עכשיו לא קצרתי הצלחות למכביר. כמה גיחות אקראיות לדרום העיר, שאיכשהו תמיד הסתיימו בסוהו(א. כבר צוחקת עלי, בכל פעם שהיא מתקשרת אני שם); קניות מזון ליליות חסרות צורך בחנויות טבעוניות ממוזגות יתר על המידה, שוטטות חסרת פשר ברכבות מתמלאות ומתרוקנות; צ'ינה-טאון אחרי שעות הסגירה: קרטונים סיטונאיים דקים כמה שהם רק יכולים מתרוממים ונוחתים בסמטאות, וברחוב הראשי ברווזים צלויים אחרונים מורדים מאנקולים - כמו בחורות במכון שיזוף שיוצאות מהקפסולות - בדרכם לשמש ארוחת ערב למישהו, אני מקווה.
ואולי זה רק עניין של לתפוס את שעת היום הנכונה, או את רוח הפנאי -
בסוף השבוע האחרון עליתי על מעבורת לאי המושל, מהלך שהתגלה כמוצלח ביותר - סך הכל עשר דקות הפלגה מדרום מנהטן; שכרתי אופניים, ובמשך כמעט שעתיים הסתובבתי בין עצי ענק עתיקים, בתי קצינים גבוהים ואולמות נשפים לשעבר, תותחים מתקופת מלחמת העצמאות, ובמרכז כל זה - שכונות אנשי קבע, שכיום משמשים כפר אמנים, בתי עץ צהובים-לבנים מוצבים בין גבעות ירוקות מנוקדות פסלים סביבתיים ובתים פתוחים, ובין חמוקי כרי הדשא מתגבהת לה שלווה איטית. לאורך קו המים נראית טיילת צנועה, גלים בועטים במזח, ובמרחק נראה קו הרקיע של מנהטן - גדול מדי, או קטן מדי, ובכל מקרה לא קשור ולא מספק; ובכיוון אחר, האדמה מתחת משובצת סדקי שמש שמבקיעה בין העלווה, ופתאום עולה שער אבן גדול, מקושת, ומתחתיו קבוצה שכמו הגיחה משום מקום, שרה שירי א-קפלה נוצרים אל מול האקוסטיקה המושלמת שנוצרת בין גושי האבן המסותתים.

עוד מעט יום כיפור, כמעט ולא שמתי לב. קשה לדמיין עכשיו את השקט המסויים ההוא, את קינג ג'ורג' ואלנבי ריקים מאוטובוסים, ואולי את השדרה השמינית דווקא, מלאה באנשים לובשים בגדי חג רחבים, פוסעים לאיטם בדרך או בחזרה מחברים, מההורים, מבתי כנסת. רק לדמיין את זה, אלפי דרדקים רכובים על אופניים, מצלצלים ומתנגשים זה בזה על אוטוסטרדת האפ.די.אר, חנויות האלקטרוניקה של רחוב ארבעים ושתיים סגורות על מנעול ובריח(אם לא עשרה), והסאבווי עומדת שוממה כמו בסרט עתידני על החיים בניו-ניו-יורק שלאחר המגפה. יש לה בכלל יכולת לעצור? יש מקום לשים את כל הרכבות והקרונות כך שלא יפריעו או יתנגשו? או שפשוט יעמידו אותן בתחנה האחרונה אליה יספיקו להגיע לפני כניסת החג, וישאירו את דלתות כל הקרונות פתוחות עד צאתו? (ומה יעשו פושטי היד? איפה הם יעשו את החג?) אמבולנסים וכבאיות לא יצטרכו להרעיד את הרחובות בצופרי אויר, במילא כל כלי הרכב יהיו חנויים בחניוני הקומות ולאורך הרחובות. אבל גם אלה כמעט ולא יראו. שקט ישתלט על העיר שאינה ישנה, בזמן שתיקח שאיפה אחת עמוקה-עמוקה שתספיק לשנה שלמה. אמן סלע. תנוחי קצת, ניו יורק.

לפני יומיים מצאתי דירה מקסימה בברוקלין בשכונת פארק סלואופ, עם שותף ישראלי נחמד, כימאי, תכנת, גולש, יוצא הודו, ועוד הפתעות. כשרק התחלתי לשמוח התבקשתי לדחות את השכירות, או לעכבה, כדי לפנות מקום לנסיעה בת חודשיים לבוסטון לצורך השתלמות. מה בוסטון עכשיו? מה אעשה שם לבד, מבודד? העיר אמורה להיות כיפית, אבל אני מניח שלא אזכה לבקר בה פרט לסופי שבוע, מסיבות טכניות. ושוב להיות לבד, מוקף בהינדוסטנים תאגידיים. אני שוקל את צעדי. הכל אפשרי. הקלפים שהתחילו איכשהו, בקושי, להסתדר - נטרפים. ואני שוב לא מבין איך איבדתי שליטה. רגע. רק רגע. לנשום עמוק.

דירה - להשכיר!

בסופו של דבר, אחרי כמה ימים אני מתחיל להפנים שלא הולכים לשאול אותי איפה יוצא פרישמן בזמן הקרוב. מבלבל, וקצת חבל, אבל. אז חשבתי לאמץ לעצמי אלטר אגו פה. או פרסונה. אני לא בטוח מה ההבדל, אני אבחר בצבעוני יותר. יותר נכון, חשבתי לעצמי איזה פרסונה אני אבנה לעצמי. כרגע, בהתחשב בסביבת היחס המיידית שלי, שזה ערבוב של דמויות אפרו-אמריקאיות מהסדרה "דה וויר" עם ישראלים שפגשתי, עם אמריקאים שפגשתי יוצא אחד, טווסון מגוהץ, שחי על התפר המילולי, דובר עיבריש. "אתה לא יכול לעשות לי אתה זה! יובל! יובל! יו גאטה גימי סאם סלאק היר. ת'יודע מה? עזוב, עזוב. תן לי את בז'רנו. כן, עכשיו. אז תקרא לו. אני מחכה. . . בז'רנו? כן. עזוב אותך מההואו יו בין יושק, אף אחד אף פעם לא קורא לי ככה, יו ג'סט פיאינג אין מיי פוקט, כמו שאומרים הפולנים.". כזה. הוא לא חייב להיות מבוגר, האמת, עדיף שלא. וחייב להיות לו מבטא אמריקאי ממש ממש טוב. כמו בוגר מוצלח במיוחד של הקורסים באנגלית אמריקאית שעושים הודים-תומכים-טלפוניים-לעתיד בבנגלור.

ובכן,
ראיתי היום שלוש דירות, וחזרתי קצת מבולבל.
האחת, קומבינציית שותף אפרו אמריקאי (היא מילת ה-N) מהודק בדירה מרוהטית, מעוצבת, עם לובי מאמם, שזה מצד אחד מעולה כי לי יש רק מעט מזכרות מהבית, ולא בא לי להשקיע בבית זמני חדש, צריך מקום התנחלות מסודר. ומצד שני קצת מלחיץ, לגור עם בעל-הבית שהוא איש נדל"ן בהווה עם עבר עלום במדיה, אנאל רטנטיף, מפטיר מדי פעם הערות יבשושיות על השותפה הנוכחית שהתריעה מעט מדי זמן לפני, ולא רחצה כלים או משהו. לא. לא מתאים שותף באסיבי אגרסיבי.
הדירה השניה היתה קן חמים(נוט לייק ד'אט) של ארבעה זכרים במעין חלל גדול, מערה שכזאת, עשויה כוכים. אולי לפני עשר שנים...לא, גם אז לא. היה שם צ'כי שנראה כסובל מבעיית זעם. אבל זה בסדר, מזל גדול הוא שיש לו מערכת תופים בסלון. מנגנים עד שתים עשרה גג. ונער מחשבים אמריקאי חננה אשף וובי, שוחחנו לנו על ספריות אג'אקס! כמה מרנין. שאלתי את הצ'כי מה הוא מחפש בשותף הבא שלו לדירה. הוא רטן קצת ואמר: "תראה, היתה פה אחת שאפילו ששטפתי פעם אחת את הכלים בחמש בבוקר, באחת עשרה כבר היתה ערמת כזאאת ענקית". את השותף השלישי ראיתי רק בחטף, גידול מזוקן כלשהו שחלף על פני משובץ פלנל. חבל. דווקא נראה נחמד.
הדירה השלישית והסוגרת לערב זה היתה דירת יחיד נטולת שותפים, עם חדר גדול אחד ועליו שפריץ מ-ז-ע-ז-ע שאפילו שנות השמונים היו מתביישות בו. קצת התבאסתי בשביל בעל הבית. טוב, הוא ימצא כבר שוכר. ניו יורק.

***

לקט ארועים אחרון: שנה חדשה. שנה טובה!

מודה ודארג'ה

גשם יורד עכשיו -

אני מתעורר בחושך שהלך והתגבר בימים האחרונים, שוכב על המיטה פרוש אברים בזמן שדמדומי הכרה מתמקדים לזמן ומקום מוגדרים; קצת כמו כמו לדמיין רעש רוטור של מסוק מתניע. הזמן: בוקר יום שישי, כנראה היום המשמח יותר בשבוע, הוא יום העבודה האחרון לפני הסופ"ש. אתמול ושלשום נפגשתי עם ר. ור., חברים שחזרו מטיול במזרח קנדה וארצות הברית, בדרכם לארץ. מסתבר שיש חיים גם מחוץ לעיר, ושממש ממש עכשיו זוהי התקופה היפה בשנה שנקראת קיץ אינדיאני, בה ניבטים גווני חום, ירוק ואדום מכל עבר (בעיקר בניו אינגלנד שמצפון), בזמן שהעצים מתחילים להשיר עלים לקראת סוף הקיץ ותחילת הסתיו. אני צריך לצאת החוצה להיווכח בעצמי ולא להסתתפק בסרטוני האן-95 של ר., אבל רגע, קודם כל דירה. החיפושים יתחילו ברצינות בסוף השבוע הקרוב, כך החלטתי, וכנראה שמדובר במשימה רמה, מה עוד שבניגוד לרוב העובדים האחרים בחברה, אין לי כוונה לגור במנהטן. לאאאא, 'דוני. ברוקלין הולכת ומקבלת מיקוד בתור המקום הבא לו אקרא בית, ואני כבר מייחל בעוז להימלט מצופרי הכבאיות על רחוב שלושים מערב, במרכז העיר. עכשיו רק צריך להתוודע לשלל השכונות, המחירים ונתיבי התחבורה הציבורית.

אני יוצא מהדירה לרחוב ומתחיל להתקדם בעצלתיים לעבר רכבת הפת' על שלושים ושלוש, מרחק שלושה רחובות ושתי שדרות, בדרך לעוד יום עבודה חסר פשר. הריח של הגשם מזכיר לי דברים חסרי שם, תחושות שקופות חולפות, חיות אוקיאניות אילמות שוחות דרכי באוושת סנפירים, וכרגיל(כרגיל? אפשר כבר להתחיל להגיד כרגיל?) אני טובע בתוך הנוף האנושי ומשתדל לשחרר את הגוף לחופשה, "לצאת למרפסת" ולהשקיף; נותן לעיניים ולראש להוביל את כל שאר הגוף לפנים ולמעלה. ככה סה טוף. ברכבת אני סוף סוף מסיים את תנ"ך הניאון(הלא-ממש-מומלץ), שקראתי בשבוע האחרון, הספר הראשון שאני קורא באנגלית מזה זמן רב. החיים הולכים ונבנים מסביב לשגרת עבודה-שוטטות-קריאה-כתיבה-שיחות טלפון-סקייפ-מיילים וחוזר חלילה, ואני מבין שעוד מעט שוב יהיה היומיום מוצף ברשימות דברים לעשות, המרחב - בחפצים, והראש שלי - במחשבות לא ממוקדות וזמניות; התחושה הראשונה שהיתה לי כשהגעתי לארצות הברית של מקום רב שמתפנה ושל קרקע בתולית, תיקבר מתחת למאמרים שעדיין לא הספקתי לקרוא, רכישות אינטרנט שתגענה בדואר, הזמנות לפגישות ומסיבות, וכמובן עבודה, משמימה וקצרה, יחסית, אבל עדיין תופסת את רוב שעות האור. אני לא יכול שלא לתמוה האם זה מחוייב המציאות או לא, ואם לא - מה כבר אפשר לעשות כדי להישאר ממוקד בעולם רב מוקדי כמו שלנו, שבו כל בחירה שתופסת זמן גורמת לך כמעט אוטומטית לחשוב על הדברים האחרים שיכולת לעשות בזמן הזה במקום מה שאתה עושה עכשי(לכאורה; אני בעצם לא עושה הרבה חוץ מלחשוב על הדברים האחרים. מה שנקרא, קונטקסט סוויצ'ינג). מלכות הפאזי לוג'יק השניה חיה בתוכנו. לעזאזל; אנחנו לא מכונות שפועלות טוב על כמה דברים במקביל - לפחות לא דברים שמצריכים מחשבות מדודות ועמוקות. שזה רוב הדברים החשובים, אם מתעכבים על זה לרגע. אנחנו הופכים להיות נוירוטים, מאבדים את היכולת מדיטטיבית הטבועה בנו מלידה; פלא שיש כל כך הרבה סבל ככל שעולה רמת החיים ואיתה תרבות הפנאי? יותר מדי בחירות שאפשר לעשות; לעזאזל. ובעצם, כנראה שאין חדש תחת השמש. בספר הלפני-אחרון (והמומלץ!) שקראתי, עושה הנפלאות מלובלין, מחליט בסוף הגיבור (זהירות! קלקלן!), פושטק רציני בעברו, להקים מסביב לעצמו חומה ובה סדק אחד דרכו הוא אוכל, שותה, מקבל תלמידים ומדבר עם אשתו(מדבר וזהו, תעיפו את המחשבות המטונפות שלכם מהבלוג הטהור שלי!) - כדי שיוכל לשבת במשך היום וללמוד תורה, להוציא מראשו את מחשבות העבירה המרובות, להתיישר. קול טהרני כלשהו בתוכי אומר "ישר כח, איפה נרשמים?" למקרא הדברים, אבל אז אני נזכר בנסיון פתטי-משהו לחסוך כסף על ידי ביטול כרטיס האשראי(מישהו שאני מכיר, חבר; בעצם לא, לא חבר. מכר. מישהו שאני מכיר, נו! היכרות טובה, אם כי. למדי).


כאמור, בשני הערבים האחרונים יצאתי למקומות פופולרים בסוהו, באדיבות המבקרים המאלפים (כמו גם דרי קרת אחרים, הממתינים למכתמם שיבוא ביום מן הימים), והתחלתי לרשום ברצינות בפנקס השחור עוד שמות מקומות לביקורים עתידיים. לרגע עוברת מחשבת עיוועים בראשים לתעד אותם כאן, להפוך את הבלוג הזה לבלוג אורבני ניו יורקי ישראלי, ולזכות בתהילת עולם ובמליוני-צביליונים של בישליקים וירטואלים; ברם, ההיבטים המעשיים של תחזוקת בלוג עירוני (יציבות, סדירות, מחוייבות), גם אם הייתי חושב שיש אתגר של ממש במשימה הכבירה, רחוקים כרגע ממידותי מרחק רב. לא, אני מעוניין להמשיך ולהשביע את תאבוני לכתיבה ואת תאבונם של מתי מעט, חברים אמיצים, שורדים מלידה, לקריאה.

עניין של מקום

הישראלים החיים בניו יורק, קוים לדמותם.
יותר נכון, אלה שחולמים שהם חיים פה, בזמן שהם במקרה בעצם חיים פה. מפגש כמעט מקרי עם שניים בדירה שהלכתי לראות בשכונה הברוקלינאית-פולנית(*) גרין פוינט, החזיר אותי לתקופת דירת השותפים עם יונת ודוני, לפני שתים עשרה שנים; לברוקלין של מעלה ולחיים המרחפים, הפראיים, המאוהבים, המתרגשים, האלימים, הבלתי צפויים; להצהרות האהבה לניו יורק מוחבאות בין קפלי צווארון מורם, כמו-מנוכר, כאילו מתוך התרסה מחציפה כלפי החבר'מניות הישראליות, ובכל זאת - "אני, רק במקרה גר/ה פה עם ישראלים", אז ועכשיו. ובד בבד, הניצוץ בעיניים שאינו יכול ואינו רוצה לשקר, המסגיר את בית הגידול וסביבת היחוס הראשונה, שלמרות משקפי השמש, החברים האמריקאים, המבטא וההתאזרחות הכמעט מושלמת, קובע את מיקומם של רבים, יותר מהחותמת האחרונה בדרכון. והפוזה; כולנו אולי היינו שם בשלב כזה או אחר, מאוהבים בחלק אחר של החלום, של העיר, של החופש, עת מבטינו מתחפרים ברצפת הלואר איסט סייד, מדמיינים שאנחנו לו ריד, לו כל בלטה מזכירה דילר אחר. כולנו לו, או אולי בעצם יוסי(ז"ל), ישראלֵי הגולה הנושאים בדממה לא טיפוסית את הבית ברחובות הכרך המתועד בעולם.

מצחיק איך דווקא(כבר?) עכשיו, הביקור הזה, שבא בתחילתו של גל הפוך, של התרחקות מהבית, מהחברים של נטשה וגלגל"צ, בועט אותי לכמה כיוונים בו זמנית, מזכיר נשכחות, מעביר אותי דרך חור תולעת ובחזרה, משקף ומסכם תקופה של שנים.
מ. ומ. גרים פה כבר שנתיים, אולי יותר. הם הכירו במירק(mIRC) לפני כעשור, אבל נפגשו לראשונה פה בניו יורק. ביקרתי בדירתם עקב נסיעתו של מ. לארץ וחיפושיה של מ. אחר שותף לדירה. היא לומדת אמנות, הוא עובד בכל מיני, בין השאר כמנעולן, אחד המקצועות בו גילו ישראלים פוטנציאל כלכלי לא מבוטל, בעיקר עקב הקלות בה אפשר לתחמן אמריקאים תמימים ששכחו את הצופן לכספת או את מפתחות הבית. הוא חוזר לארץ לאחר שלוש שנות שהיה בלתי חוקית, מה שאומר כנראה שלא יוכל לחזור לעולם. לא נורא? יכול להיות, ויכול להיות שכן. "איזה כאפות לַּפַנים הוא הולך לקבל" חושבת בקול שותפתו, משקפת כנראה את הלך רוחו. העיר הזאת, אני נזכר, קונה לה אחיזה תאוותנית בתוכך. יש הנשארים בה הרבה יותר מהרצוי, הופכים לרוחות רפאים שאינם כאן ואינם שם, כלואים בבועה, מרחפים באיזור הלימבו שבין לבין, בראשם בבואות מתחלפות של כל המקומות בהם היו, טיילו ועבדו, ועל כולם ואת כולם מנצחת ערפילית ניו יורק, שלא מאפשרת לאף אחד מהם כולל היא עצמה להתממש ולהיות תחנת היציאה מעולם ההזיה הפנימית. אני רק רוצה לקוות שהטובים מוצאים את הדרך החוצה, או(מתי מעט?) את הדרך פנימה.
ניסיתי להסביר לשניים למה דירה עם שני חדרי שינה קטנים(אחד ממש קטנטן) לא מוצלחת למרחב פנימי בר קיימא, אבל רק זכיתי למבטים משתוממים. "במילא אנחנו כל הזמן כאן, מה יש לך לעשות לבד בחדר? העיר הזאת מנכרת, עושה לך להרגיש לבד, וטוב שיש מישהו בבית לדבר איתו, לאכול ביחד, לראות טלויזיה, לצאת עם חברים שלו שהופכים להיות חברים שלך". התקשיתי להסביר, אבל משום מה בו זמנית גם שמחתי בדברים. ניסיתי להיזכר מתי בפעם האחרונה חייתי בדירת שותפים בה לא חלמתי(בשעות הקשות!) לבתר ולהקפיץ קלות את שותפי. זה לא היה קשה: לפני שתים עשרה שנים, בניו יורק. ובכלל, עם שותפים: לפני כחמש שנים.

למה בכלל הגעתי לדירת השותפים הזאת, נחמדים ומסבירי פנים ככל שיהיו? מה חיפשתי? האם אלה רק שברי זכרונות אותם אני רודף ומנסה להחיות, או שיש בי רצון ויכולת ליצור תלחים אמיתי בין האני של אז ואני של היום? ניו יורק של אז וניו יורק של עכשיו? התחושה ההיא, שדגדגה בשיפולי הבטן במהלך אותו ביקור, אחוות המהגרים החצי חוקיים, שרודפים תמיד אחרי משהו, נעים מאירוע לאירוע, כמו כוכבי לכת שמחליפים את מוקד הסיבוב עם כל מהלך, מאיצים ומאיטים, התחושה הזאת מציעה תשובה חלקית לשאלה. כולם פה נראים צעירים ממני, עוברת לפתע מחשבה סוררת, אבל אני, כרגיל, נותן לעצמי להיסחף אחר אוסף אינדיוידואליסטים ניו יורקרים עזי מבט וחריפי מבע, ואני מוצא את עצמי חושב על מסע בזמן ובמרחב, על שחזור אהבות עתיקות ותיקון משגים נושנים, כשלפתע אני מתנער. צינה אוחזת בי למרות חמימות הבר ותחושת המלאות שנוסכים בי קציץ הבשר(הוא ההמבורגר) וחצי כוס גינס.

אבל מה באמת אני עושה פה? את מה, או מי, אני מחפש?

==============================

(*) רובע ברוקלין נחלק לשכונות להן עיתים קרובות אופי אתני כלשהו. פולנים, פורטוריקנים, יהודים, סורים, בני שבט הזולו ועוד חיים בדרך כלל בקרב בני עמם, מה שיוצר תתי-סביבות מושלמות לטיולי חוויה אנתרופולוגיים מבלי לעזוב את השכונה. כרגע אני מחפש שם דירה, עדיין לא ברור לי באיזה אזור.

ארץ חדשה

אחרי כל כך הרבה זמן, ניו יורק.

לוקח קצת זמן להתרגל לתחושה המסויימת הזאת, של הרחובות שנושאים אותך הלאה; התחלת ברחוב שלושים והנה אתה בכיכר קולומבוס על חמישים ותשע; עוד קצת, והגעת לסנטרל פארק. והנה המוזיאון ההוא שתמיד רצית לבקר אבל אף פעם לא הספקת, אז, אי אז. הפעם - לבטח תספיק; רק לא עכשיו, כשהאספלט המנצנץ מתחת לרגליך קורא לך הלאה, הלאה. ובאויר יש תבלין מסתורי שמושך אותך קדימה, ואנשים בכל מקום הולכים, באים, יורדים, עולים, לוקחים רכבת - אולי תיקח גם אתה, לכשתתעייף; וחנויות נושאות שפע מנצנץ וקורץ, קרירות ממוזגת בתוכם מגינה מפני הלחות והחום שבסופו של דבר יגיעו גם אליך, יבקיעו דרך המבט החולם, המזוגג. ומוניות צהובות נוסעות בכל מקום, ושוטרי מקוף מסיירים מדי מספר רחובות; וילדים נישאים, אחוזים, רוכבים על אופנים; וכלבים, כל כך הרבה כלבים. מתוכם רבים הם הזעירים, המיופייפים, חלקם מבצבץ מתוך תיקי היד של בעליהם, אחרים ספק הולכים ספק רצים בתנועות זערוריות, מואצות, מגוחכות. מתוך הערפיח שעולה מפתחי האיוורור של התחתית קורא לך קול צרוד להמשיך וללכת, לתור את הארץ החדשה, לתת לעיניים להוביל ולרגליים להיות מובלות, לשים פעמיך למקום אליו נושבות רוחות העיר, מעלה ומטה, מזרחה ומערבה; והידיעה כי זה האי, והאדמה עליו מדודה ותחומה, חסומה ומוגבלת באופן סופי בהחלט, וכל בניין שמוקם מחייב הוצאת עפר במשקל השוה למשקלו, אין בידיעה זו כדי לא להטריד ולא להעיב על החופש הנושב במרווחים החדשים שכמו נגלים בין אבריך, כמעט אברותיך, החופש הגדל והמתעצם, מומחש ומחוזק מתוקף אותה ידיעה, שכאילו באה ללמדך שיעור המתחולל במעבדת ניסויי המרחב: שאם מהמקום הזה, שהוא כבר אינסופי כמות שהוא, בינות לאיסט ריבר ונהר ההדסון, תצמצם בהדרגה חלק אחר חלק, תוריד באבחה רחוב אחר רחוב, שכונה אחר שכונה, עדיין תישאר עם מה שהוא בסופו של דבר אותה אינסופיות, ובנפול בלוק מגורים אחר בלוק מגורים, מאותה כבירות לא תצליח להוריד מספיק כדי לצמצם מימדה ולבטל מוחלטותה, וגם אם תיוותר בסוף ישוב על ספסל אחד, טפח מכל אחד מצדדיך, אי-שם במה שהיה פאתי הסנטרל פארק לפני שהתחיל הניסוי, עדיין יהיה המקום רחב מימדים מכפי שתוכל לדמיין.

שיעור בטופולוגיה של החופש; הומיאומורפיזמים של ההכרה.

הדברים הקטנים והמטופשים ששמים לב אליהם רק בהתחלה

(בטח פספסתי כמה עשרות ואני אזכר בהם רק כשאחזור לארץ בבעתה, או בעיטה)

• נורית אזהרה מיוחדת באוטו שאומרת שצריך לנפח אויר בצמיגים(באמת! נורית! אויר! זה מזכיר לי את הקטע בסרט מטוגן בו אדם נכנס לרכב, שם מפתח בסוויץ', ומתחיל להישמע דנדון אזהרה. האיש פותח את הדלת, סוגר את הדלת, שם חגורה, מפעיל וישרים, מכבה אורות - כלום - עד שהוא מביט למטה, סוגר את הרוכסן, והדנדון נפסק. האהאהא. אני מתאר את הקטע הזה לעייפה רק בגלל שלא מצאתי אותו ביוטיוב. לעומת זאת, מצאתי קטעים משמחים אחרים. עם כזה מטען תרבותי, מישהו יכול להתפלא שיצאתי ככה?)
  

• תרבות מוטורית (א'): אפשר לעשות קניות, למשוך כסף, ועוד שלל דברים, כנראה, תוך כדי ישיבה במכונית.

• כולם אומרים לכולם שלום ומה-המצב איך שרואים אחד את השני, אפילו אם זאת הפעם הראשונה ובכלל לא יודעים מי האיש וכמה אנשים הוא רצח ובישל עד שפגש אתכם. אני באופן אישי מנסה לא לדבר עם זרים, אבל לא ממש מצליח לי. ביחוד לוקח זמן להתרגל לזה שכל הבחורות שרואות אותך במשרד מחייכות ואומרות שלום או עושות עם העיניים. מצד שני, זה נכון גם לגבי הגורילות שבהן. נאט'ינג פרסונל.
  

• תרבות מוטורית (ב'): הכבישים המשובחים והסדר המופתי שבדרך כלל שורר בהם. גורם אפילו לי להרגיש כמו בנדיט דרכים מסומם. שאני לא. כאילו, ממש לא.
  

• המרחב האישי: אם אתקרב לקבוצה של אנשים שסתם עומדים ומדברים, כבמטה קסמים יבקע בה מבעוד מועד פתח מספיק רחב בשבילי ובשביל עוד שלושה כמוני לעבור. כמובן, מהפעם הראשונה שזה קרה, התחלתי בעצמי לשמור על המרחב האישי של אחרים ולהביא בעיקוף גדול ויפה מסביב לקבוצות. היום מצאתי את עצמי עוקף את המטבח דרך מסדרון מקביל, בזמן ששהו בו שני אנשים!

• כמויות החמאה, הגבינה הצהובה והסוכר שנבזקים בצורה חסרת אבחנה כמעט על כל דבר אוכל שקונים בחוץ. אפילו פרפקט פיתה מצ'פרים את סנדוויץ ההודו-בחומוס שלהם בכמויות נדיבות של גבנ"צ מותכת. האימה.
  

אני אזכר בעוד כמה, ואודיע לכם

ועד אז, קבלו באהבה את האמבדד הראשון שלי: