זכרונות מהיבשת הישנה

הגעתי ללונדון לפני כשבוע; מה השתנה? די הרבה.

ֿ

שמישהו יספר להם שהמלחמה נגמרה

דבר ראשון שהמם אותי הוא האופנה בלונדון; יותר נכון, היעדרה. קחו לדוגמה את הכובעים. ארץ קרה, ברור שצריך כובע? (והלא ידע שכשמונים אחוז מחום הגוף נפלט דרך הראש - כמו שלמדתי בדרך הקשה אי אז בצעירותי, כשהטמנתי גוש שוקולד גולמי מתחת לכובע הטבחים בזמן המבחן המסכם, והשאר - ניגר כמי נהר) ...אז זהו, שלא ברור. רוב הגברים מתהלכים בפדחת חשופה. מחדל כשלעצמו, אבל לא זאת הנקודה. אלה שכן לובשים כובע, נראה שקיבלו אותו בירושה מסבא שלהם עליו השלום, שלבש אותו בימי ההפצצות על העיר. למה? כובע. תראו:



לא חראם? בחור כל כך נחמד. עד שכבר התקלחת, התבשמת, יצאת מהבית - ומה אם תיקַרה על דרכך בלונדה ידידותית לסביבה? לא חראם?

וכלום חסרה לאנגליה מורשת כובעים מפוארת? לא לא! ולראיה:


נו, ומילא זה. הכובעים שלובשות כאן הבחורות - סידני לאופר ביום גרוע לא היתה יוצאת מהבית לבושה בכמה מהזוועות שיצא לי לראות פה בטיוב (אהלן לטיוב). ואני לא אומר, כן? איטס א פרי קאנטרי והכל, וסך הכל, אני הרי מגיע מניו יורק, עיר עם סובלנות הרבה יותר גדולה לחריגות חברתיות, אופנתיות ועד בכלל, עיר שחינכה אותי להתרגל לעובדה שלא משנה כמה מוזר או חריג אתנהג, אדבר או אתלבש - תמיד יהיה מישהו שיהיה יותר מוזר, מופרע, ולא מובן. הרבה יותר מופרע. כאילו, דמיינו קשישה בשנות השישים עם שיער כחול. יותר טוב, דמיינו צעיר לבוש אך מכנסי עור הדוקים לגופו מתאמן בנונצ'קו שלו באמצע הרחוב. עכשיו דמיינו תמנון מזיין מגש קוביות קרח. חשמן אוכל פלאפל באלנבי? לא קשור, אבל תמיד נחמד. אם לחזור לנושא לרגע, בכל זאת, אני לא חושב שמישהו בניו יורק ירשה לעצמו להסתובב ברחוב כמו שהרבה אנשים מסתובבים פה. עם כל הסובלנות. ויש סובלנות! זה באמת קצה הקרחון, רק דיברתי קצת על כובעים (למשל,טרם הזכרתי בעיות עור ותופעות אורתודנטיות-אסתטיות נפוצות, מלבושים עליונים וכנראה שגם תחתונים, סודרים, חותלות ושאר תועבות).
ואם לסכם בנימה חיובית, השואות האופנתיות שמתהלכות כאן מדי יום ביומו - מדי יום ביומו! - גורמות לי לחוש מאוד מאוד בנוח. אם בניו יורק הייתי ונשארתי מהגר אופנה נטול חן וסגנון, הרי שכאן אני מרגיש עם הג'ינס הנורמלי היחיד שלי ככוכב עולה בשמי השועלים. כיף חיים!


להסתפר עם כוכבים

לכבוד ראיון העבודה הראשון שלי היום, חיפשתי מספרה נורמלית בשכונת סאינט ג'ונס ווד (היער של ג'ון הקדוש בשבילכם, על שמו של צלבן בשם סאינט ג'ון הירושלמי), למען אגיע חתיך (ככל האפשר, ככל האפשר). מספרה נורמלית לא מצאתי - נדמה שהשכונה יוקרתית מדי, אין בה אפילו חנות לחומרי בניין (אם כי אני חושד שאפשר למצוא בוטיק מסמרים). מה שכן מצאתי היה סלון תסרוקות לנשים, ובלית ברירה פסעתי בשעריו - רק כדי לגלות שתספורת רגילה בתכלית תעלה לי כמו לשכור רכב מקטגוריה בינונית בארץ - לדאבוני ודאבונו של מנהל הסניף שלי בגבעתיים, הי"ד (סתם. שיחיה חיים ארוכים. ומלאי תלאובות, המניוק. סתאאם. שישגשג ויפרח וירבה אושר וממון. בשביל התרופות. סתאאאאאאם. למה להיות לא נחמד? אני בטוח שהוא איש - אהמ - לגמרי סביר - ובכלל לא סובל מהתקפי אלימות בלתי מרוסנת כלפי בני משפחתו. הקרובה. וזה בטיפול. אז מספיק להיטפל לבנאדם). בהיעדר ברירה אחרת, קיבלתי את רוע הגזירה והנחתי לצעירה אופנתית שעלתה זה מכבר מארצות הגוש המזרחי להוביל אותי אל כיסא הכבוד המסתובב (ועל הדרך להכין קפה עם חלב, אחד סוכר - ממש כמו בהרץ, אם כבר. חבל שלא ביקשתי ג'י פי אס). לסַפָר שסיפר אותי היה מבטא חלוד באופן מוכר, ותוך שתי שניות התאחקתי עם דרור, שגילה את אוזני הנבערת כי הוא לא אחר מאשר ספר הבית לשעבר של התוכנית "מהפך" בכיכובם של הד"צים ששודרה פעם (עדיין?) ועסקה בשדרוג אופנתי של מאותגרי מלתחה ואסתטיקה. משך כל התספורת השיחה החליקה מעדנות, נסבה אודות החיים בלאנדן, ובסוף הוא אפילו סידר לי הנחה יפה (רק פי שלוש ממה שהייתי משלם בארץ! דפקתי את המערכת, אין מה להגיד) - הבטחתי לקפוץ לבקר. אין, איייין על הישראלים.


עוצמה אירופית

אם כבר בראיון פתחתי, היום לבשתי לראשונה את החליפה החדשה שלי - טוב, היחידה שאי פעם היתה לי - כולל עניבה כחולה ומגניבה (לדעת ש., בכל אופן) שרק בעזרת יוטיוב הצלחתי להבין מה עושים איתה. לפת-פתע חשבתי על אירופה של פעם, על שנות העשרים והשלושים - לא בטוח של איזו מאה; נעלי לק נוצצות, ומטבעות זהובים וכבדים משתקשקים בכיסים פנימיים תפורים היטב מחשש לליסטים, כרכרות ונסיכות. חשבתי על אירופה הקלאסית (ביותר מארבעה עשר יום), ארמונות ומגדלים, כנסיות וכיכרות; ועל איכות שפסה מהעולם; חייטים מכרכרים סביב גדולים ושועים, בעודם מהמהמים מידות ומספרים; על טסים מוזהבים ועליהם פירות ושוקולדים, לצד גביעי קריסטל דקים לתוכם נמזגים נוזלים ענבריים עדינים; ועל ספסרים ורכבים, שופטים עוטי גלימות ממצמצים מבעד למונוקליהם, ארכיבישופים ועבדים.

ואז פתאום חשבתי על אבא שלי, שבטח היה ממש שמח לראות אותי לבוש ומחוייט מכף רגל ועד ראש כמו בתמונות המצהיבות ההן מהיבשת הישנה; הוא בטח היה עושה משהו אדיוטי ומעצבן כמו להחליק את האגודלים שלו על הלשון ולהדק לי את הגבות המתפרעות. מזל שהוא לא פה בשביל לעשות את זה. חבל שהוא לא פה בשביל לעשות את זה.

(מה שמזכיר לי; אני אגיע לארץ לכשבוע בסביבות השמונה עשרה לינואר. הכינו את הספוגיות. סופגניות, התכוונתי. סופגניות.)

***

הנה, ככה זה נראה:

"אתה תצטרך לבוא איתנו"



"אל תכריחי אותי לתת לך אחת ללקקן, חומד. את יודעת שאני לא אוהב את זה"



"הרגתי בלי למצמץ אנשים שהיה להם הרבה פחות מה להסתיר ממך"



"וכעת תסלחו לי, בחורים. הזמן שהוקצב לשאלות הסתיים"



"מה שג'ק המילטון שמחכה בחדר השני לא יודע, הוא שיש לי ממש פה אקדוח"



"טלפון אחד ממני לנשיא והקריירה שלך גמורה. גמורה!"



"טוב די, נחנקתי. איך מורידים את זה?!"