סוף - הסוף

אני לא מסתכל לאחור בזמן שהמסחרית מחליקה ברחובות ברוקלין, רק מבריש במבט חולף אחרון את הכבישים והגשרים בדרך לשדה התעופה של ג'רזי. אני לא חושב על פרידות. אני לא חושב על פרידות. אני לא חושב על פרידות. גם את הפרידה מש. תיכף כיוצ'צתי ובלעתי יחד עם בקבוק סודה וסנדויץ', כמו שלימדו אותנו בקורס ההכנה למהגרים בלתי נלאים. זה באמת לא סוף של שום דבר, אולי בגלל שאף פעם לא היתה פה באמת התחלה. העבודה מעולם לא נראתה כמו משהו שאתרגל אליו, הדירה הלכה ונראתה זמנית יותר מיום ליום (עם אותו שותף שלא מאמין בלנגב או בלשטוף ידיים אחרי ביקור בשירותים - ואני מדבר על מספר שתיים פה, חברים) ובעיקר לפני שהמכרים הספיקו להיקרא חברים. לא באמת. לא מבחירה. כמעט. אני רוצה לחשוב שאחזור לפה מהר מכפי שאוכל לצפות - ולמה לא, בעצם? עם קצת מזל בלונדון, אמצא עבודה בחברה עם שלוחה ניו יורקית, ותוך שנה אני בחזרה. אבל לא. אני מוציא לעצמי כרטיס אדום, משעה את דהרת המחשבות לפחות לפי שעה - אם בגלל שיירי אמונה בעין הרע ואם בגלל הידיעה - אפשר כבר לקרוא לה כך - ששום דבר לא קורה אף פעם כמו שתכננת אותו.

במטוס, ההודים לידי מנגבים צ'פאטי בצ'אטני-של-בוקר עם ריח של קורד וגעגועים, מדי פעם מתפקעים מצחוק בזמן שהם מסתלבטים על הדיילת המבוגרת והחמצמצה, שלא רוצה להביא להם עוד קולה. הבנות לידם מצטרפות בצחוק ענבלים מתגלגל, אבל זה לא ממש משפר את החוויה. שעה איחור והמטוס עדיין לא ממריא, אילען דין איר אינדיה. עד שהחלטתי לעזוב, לשמור את העתודות האחרונות בהחלט ללונדון ולחתוך, עכשיו בא לי המטוס הזה. ממולנו נוחת מטוס אחר ואנחנו מתחילים לנוע באיטיות. איפושהו בעשור האחרון הפכתי מטיַל עם מוצ'ילה אחת גדולה יותר ואחת ממש קטנה לתייר נושא מזוודת ענק מתגלגלת שתמיד נקנסת בגלל משקלה ותיק גב במימדי מיני בר, שכשיש לי מזל לא עובר שקילה כי הצ'קאפיסט עסוק בלעשות עיניים לזאת שלידו. הפעם אני גם אוחז בחליפה שקניתי לפני יומיים לכבוד הראיונות, עטופה בתיק פלסטי ייעודי, מסרבלת ומקשה על התנועה אפילו יותר מהבדיקה הבטחונית, עם טקס הורדת החגורות והנעליים. עכשיו המטוס מתחיל להסתובב, צובר קצת מהירות. אני מקווה שזה אומר שנצא מפה מהר, למרות שיש בי תקווה שדווקא נישאר, כלואים במתחם נמל התעופה, מאוחסנים בחיות מושעית עד שתגיע אספקת המפיות הלחות בניחוח לימון, או, עדיף, עד שיגיע שפע כלכלי מלווה בהסרת מגבלות התעסוקה. המטוס ממריא לפני שמשהו מהדברים האלה קורה ומבעד לחלון השרוט מבחוץ (איך בדיוק זה קרה?) אני רואה את עשן הארובות המיתמר מפתח-ג'רזי המתועשת לעייפה, אפילו בחושך הגמור ששורר מסביב. הטמפרטורה בחוץ היתה אפס מעלות מקודם, עכשיו היא בטח פחות. קור דמיוני חודר את הזיגוג הכפול ואת שכבות הלבוש. למרות כוונתי השלמה והמוחלטת אני נועץ מבט ארוך אחרון בנוף מתחתי, במפעלים, בגשרים ובאצטדיון אחד זורח באפלה, עד שאנחנו נכנסים אל תוך ענן והכל מחשיך ונעלם. כמה דקות לאחר מכן אני מתנתק מהחלון ומנוף העננים החלומי מתחתינו ונכנס ללימבו של הטיסה, אזור הדימדומים הטרנסאטלנטי המאוכלס בחמגשיות וג'ין אנד טוניק. להתראות, ניו יורק. היי שלום, אמריקה.

* * *