גובל גובל - איזה גודל(*)

חג ההודיה: לכאורה, חג; בעצם - עוד מסורת אמריקאית לא ברורה. ערמות של עופות הודו ענקיים ארוזים בשקי גופות שעלולים לעשות פלשבקים למיטב מערכות ישראל, מונחים אחד על השני לאורך מדפי הצינון של מקררי הסופרמרקטים הגדולים. עונת החגים בעיצומה, ויום שישי השחור כבר מאחורינו, אותו יום יחיד ומיוחד בו מציעות חנויות רבות הנחות משמעותיות-אלק ועובדים נרמסים למוות בבהלת הקניות האמריקאית (ועכשיו: יום שישי השחור נעשה שחור יותר!). כל תושבי העיר משתתפים בחג: נוצרים, יהודים וכנראה שגם מוסלמים; חג שהוא המצאה אמריקאית למהדרין, מסמל את ערכי המשפחה (?) הכרת התודה (???) ובעיקר מספק את יריית הפתיחה לכשלושה שבועות של שכרון חג שמתחילים בארבעה(!@#$%) ימי חופש שרוב מקומות העבודה נותנים לעובדיהם - למעט המגזר הקמעונאי, מן הסתם. גם אני ציינתי את החג המשכתי לא לעשות כלום במשך סוף השבוע הארוך (קונספט נפלא, אני אומר לכם, כשהחגים נחוגים בתיאום מלא עם לוח השנה בלי לעבור דרך המרות שנת-ירח->שנת-שמש->שנת-עז-הכוכבים-הגדולה->וכו') - אולי פרט לחידוש המשמח של לשחק "גראב אס" מתחת לפוך עם ש.; עוד התחוור לי במהלך החג, שקשה עד בלתי אפשרי להרשים ניו יורקית מורגלת במיטב מסעדות מנהטן באמצעות ארוחות בוקר מושקעות יותר מיום וחצי ברציפות, מבלי להחזיק סניף של "דין אנד דה לוקה" במקרר. טוב, אני מגזים. רק את מחלקת הגבינות, הירקות, הנקניקים והמאפים, למה ללכלך סתם.

ביום שני הבא יסתיים פרק ניו יורק ויתחיל פרק לונדון. בשבועות האחרונים ניסיתי לשוא למצוא לקוח שיספק לי עבודה מעניינת, אבל אם בגלל המצב הכלכלי, סוף השנה, תנאי הויזה המגבילים או כשרוני הטבעי בחירוב ראיונות עבודה, לא נמצא לקוח אמיץ שכזה. אני וקשקשי המלכותיים ניאלץ לחפש לנו עבודה מעבר לאגם, במה שיהיה מבחנה הראשון של האזרחות החדשה-דנדשה (דרכון בלי חתימות!), האירופאית. נו, הפולנית. אפשר להגיד שהמעבר הזה מגיע בזמן טוב, אבל זה יהיה שקר גס, ואני לא אוהב לשקר, אז למה. בזמן האחרון אפילו גיליתי את התועלת הצפונה בחנויות סטארבקס שפזורות ברחבי העיר כלשלשת יונים מתחת לגשר הירקון - סטארבקס! - היא היא הרשת שנשבעתי להחרים מהפעם הראשונה בה חזו עיני בזוועות המתחוללות בה בשם מלאכת חליטת קפה, תה ושאר המשקאות חסרי השחר שנבראו ע"י קברניטיה(פראפוצ'ינו? ויואנו?$%# מה הדֶפֶק?). אני מתכוון לריהוט המשמים, התמונות הזולות, הטינופת המוסווית האופיינית לחנויות שכר מינימום, הקפה הסתמי, מונחון החארטה לגדלים השונים של הכוסות, וכמובן המיתוג של כל פיסת נכס דלא ניידי במתחם החנות. עם כל אלה, מסתבר שלחנויות הרשת יש אספקט קהילתי - בניו יורק, כמעט סוציאלי - חשוב, ביחוד בימות החורף הקרים והרטובים: שירותים בחינם. לא סיפור פשוט למצוא מקום חינמי לפשתן בו במהלך שיטוטים בעיר. למרות הפריסה משביעת הרצון של רשת הקפה הירקרקה, אני עדיין חושב שישנו רווח להיעשות במתן שירותי - ובכן - פשוט שירותי- לנזקקים להם ברחבי העיר, בתמחור המוני שיביא לרווחים אדירים תוך מספר חודשים; חבילות השתתפות מיוחדות דוגמת Pay As You Pee, תוכנית עמיתים מיוחדת (Pee-Pal) וכן הלאה. לא בגלל זה אתגעגע לעיר, אבל על כל הדברים שבגללם כן לא אכתוב עכשיו, בנוסף על מה שכבר כתבתי. עכשיו - שעת התה הארוכה והאפלה של הנפש.

את הפוסט הבא כנראה כבר אכתוב מהעיר האפורה,
עד אז,





(*)גובל גובל: הקול שמשמיע תרנגול הודו, אם להאמין לאמריקאים