קתדרלת סיינט פול ומוזיאון טייט מודרן - רשמים חולפים

למה הדמויות בציורי הדת הנוצריים, ביחוד בתמונות מונומטליות ופרסקאות למיניהן, תמיד נראות כאילו הרגע הן סיימו את ארוחת ליל הסדר ומישהו בדיוק הציע להן עוד חתיכה קטנ-טנה של קיגל? הבעת סבל נוראי על פניהן, ידיהן מופנות לכיוון אחד וראשן - לאחר, וכל הוויתם רוטטת בְּעֲתָה מעצם המחשבה שכדי לא ללכלך קופסת טאפרוור הם יצטרכו לדחוף פיסה מהבילה של עוגת איטריות מתקתקה במורד גרונן המכווץ (הקליקו להגדלה):

***

אז ככה זה מרגיש, לשמוע קולות בתוך הראש בלי שאף אחד ידבר. מעניין. הכיפה בעלת האקוסטיקה המיוחדת מצליחה לתעתע בחושים, ובלי היכולת לשייך את הקול לדובר, כל תחושת כיוון או תחימה שברגיל שוררת בינך לבין האחר נעלמת, וכל קול משתייך אוטומטית לאותו מקור כמעט, מקור שבהיעדר ברירה אחרת אתה חייב לקרוא לו "אני". אני מדבר בהרבה שפות, הרבה מבטאים, הרבה קולות. עם חלק מהם אני בכלל לא מסכים, חלק מהם ממש מעצבנים אותי כשהם גוערים בילדים שלהם, שהם בעצם הילדים שלי, בגסות חסרת מעצורים. חלק מהם מנהלים דיאלוגים שלמים ומורכבים בלי שאצטרך לחשוב את המילים שהם אומרים, מילים שמפתיעות אותי.
חלק מהם מצווים עלי לעשות דברים נוראים לאנשים מסביבי.
אה.
אה, לא.
האהא! בדיחה. מצחיק. תצחקו, למה אתם לא צוחקים?
אתם רוצים שאני אעשה את מה שהם אומרים? אז תצחקו!

***

"הרוס את שפע-העל, הרעב את הגוף, גלח את השיער, חשוף את העֶצֶם, טהר את המחשבה, הגדר את הרצון, רסן את החושים, עזוב את המשפחה, נטוש את הכנסיה, מחץ את השרץ, הקא את ליבך, שכח את המתים. גדור את הזמן, זנח את השעשועים, הכחש את הטבע, דחה מכרים, היפטר מחפצים, שכח את האמיתות, בתר את האגדות, עצור התנועה, חסום הדחף, חנוק את הטיפשים, בלע את הפטפוט. בוז להנאה, בוז למגע, בוז לטראגדיה, בוז לחירות, בוז לחופש, בוז לעקביות, בוז לתקווה, בוז להתרוממות הרוח, בוז לרביה, בוז לגיוון, בוז לקישוט, בוז לשחרור, בוז למנוחה, בוז למתיקות, בוז לאור.
זו שאלה של צורה כשם שזו שאלה של תפקוד. מדובר במרד."

(טקסט מתוך עבודה ששינתה את מחשבותי על אמנות וקצת על החיים עצמם, לפחות למשך זמן מה. אני לוקח אחריות על התרגום הרעוע, באנגלית זה נשמע הרבה יותר טוב אבל בזמנו זה נראה לי כמו רעיון טוב לתרגם בזמן אמת)