יום שישי, 24 באוקטובר 2008

קוקה קולה

אני מביט בג'., שמחזיק גיטרה ביד. הוא מחזיר מבט ומחייך. מהר למדי אנחנו כורתים כרית נגנים שנחתמת בכיוון הגיטרה, סימן טוב לבאות(גם אם תרומתי המוזיקלית היחידה לערב). הוא מתחיל שיר בקול מעושן שירים שכתב, מלא רגש וחם, ממש קני רוג'רס - טוב, יותר קטן ועגלגל- יושב לידי. אני מסתכל עליו, קצת מקנא אבל בעיקר נהנה. כולם מסביב לשולחן מקשיבים בחצי אוזן, מהנהנים, מהמהמים, מדברים. חלק מפצחים את הסרטנים שר. הביא מהצפון, בביקור מבית הוריו/נעוריו אליו חזר בתום תקופת הוללות בניו יורק. החיים בבית-אחוות-סוכני-הנדל"ן ברחוב 125 בהארלם גובים מחיר יקר, ואני לא בהכרח מתכוון לכזה שמתומחר בגרמים. אבל אני מקדים את המאוחר. הו, הדרמה.

זום אאוט.
שעה קודם, בהופעת כיסוי בבר אליו מביא אותנו א., אחיו של א. האחר(*), בחיפוש אחר ריגושים בעיר. הסולן בדיוק עולה על הבר, שר את "רוצה לאחוז בידך", מנפנף בחזה חלק מאחורי וסט מחוייט. הוא זוכה בתשומת לב, אבל לא בדיוק לסוג שביקש; מישהי שנראית לי בהתחלה כמו נערונת בת עשרים פלוס (אבל שניה לאחר מכן מאובחנת בהחלטיות כגרושה בת ארבעים פלוס ע"י א.(**)), פוצחת בנענוע אגנים מחשמק מול הסולן, שבצורה אלגנטית מנצל אל אלחוטיותו של המיקרופון שלו וחומק החוצה, כמעט נתקע במשקוף ועף. מזכיר קצת את הבִתגם: לך בעקבות הינשוף ויובילך לחורבות; מתניידים צפונה.

***

אני מסתכל סביבי. הדירה היאפית והמגניבה ביותר שראיתי עד כה, בהחלט. האנג אאוט מושלם, ואני לא אופתע אם כל אחת מהדירות מקבלת טיפול דומה. כאילו, אִי. במטבח. יֵי, קרמבה! כמה שיחות מרחפות באויר בו זמנית, אנשים מנעימים את זמנם, ואני לא יכול שלא לתמוה איפה כאן, בעצם, השקר. החיוכים הרחבים שמופרחים נראים אמיתיים, האם נינוחות רהוטה כזאת יכולה להיות תוצר זר או שהיא בחזקת אפשרות קיום(או גם וגם. הממף.). האם העוית שאני מדמיין מאחורי החיוכים היא רק תוצר של הכרה מחוררת דימויי תרבות פופ? השלכה? יהיה מי שיגיד שלחיות בסביבה בה על כל אדם מקועקע תאריך תפוגה(גם אם כזה שאי אפשר לקרוא), יש השפעות ארוכות טווח על הנפש.
שעה אחר כך אני כבר מתנדנד ברכבת אקספרס, שחותכת את התעלות החשוכות בטיסה אפלה, לא לגמרי בטוח באיזה צד של הרכבת אני(***). בוקר. אגז בנדיקט ושתי כוסות קפה, העולם חוזר להיות חתיכה אחת.

(#) פוסט למיטיבי לכת. אופס.

(*)
העניין הזה עם האותיות יכול להיות מעיק, אני יודע. הוראות שנכתבו בדם, מה שנקרא.

(**)
גילוי נאות: א. היא נושאת החסות המקומית לפוסט זה

(***)
תמיד יש את הדילמה, איפה לעמוד כשהרכבת באה, בהתחלה או בסוף. אם בהתחלה, רואים את הדרך לפעמים, אבל אם בסוף, אפשר לזכות במקלחת אויר מרעננת כשהרכבת נכנסת במהירות לתחנה.

תגובה 1:

מיכל אמר/ה...

צבינקול! אתה לא בקשר לא עם הפייסבוק שלך, לא עם הג'ימייל וגם לא עם הסקייפ!
מחכה נואשות להתגשמותך בעולם הוירטואלי.
מיכץ'.