פירורים

הרצפה פה רועדת.

לא, היא באמת רועדת. למרות שכששאלתי לפני כמה דקות את ראש הפרוייקט(מאנשי השטיח, אנשי הדממה), הוא רק הביט בי במבט מסוקרן מהסוג הלגמרי-לא-נכון. אבל היא רועדת, אני באמת מרגיש את זה. פעם בכמה זמן. לפעמים בתדירות גבוהה יותר. יש רעידות אדמה באזור?
אני יודע מה אתם חושבים.
וזה לא זה. נכון, הייתי יכול להתחיל להגג פה על חוויותי עד כה מתרבות הפלסטיק והכרום האמריקנית, על רקבונה הניכר וקיצה הקרב בעליל, על הצלחתה המרשימה בהכחדת מאפייני תרבות המקור של כל האנשים שנמצאים פה, בסביבת העבודה שלי, ואפילו תרבויות מקור עזות-מתאר כמו ההודית. לא תשמעו כאן קרקורי "קורקט!" ולא תראו נדנודי ראש; בקושי שמעתי פעם אחת ויחידה את משפט המחץ שמסיים כל יעוץ או עצה באשר הם: "עליך לעשות דבר אחד". אז לא. אני לא הולך לדבר על כל אלה כאן ולקשר אותם באמצעות מטפורות עדינות אך אפקטיביות לרעידת האדמה התרבותית-חברתית שמוקדה שוכן באמריקה הצפונית. זה ברור, שקוף, והאמת, די משעמם לכל מי שלא נמצא בתוך זה. מה שכן, הרצפה פה רועדת. והמזגנים הפסיקו לעבוד, כך שאני יושב בתוך כבשן מיטלטל, לא נפנה ולא פונה לאיש. מה קרה לאנשים האלה? איך זה שנעלמה מהם כל לחלוחית חיות? לפחות עכשיו חלקנו מתחילים להזיע, אפשר לדעת שהם לא באמת עשויים מסגסוגות עידן החלל - רק נראים ככה. מזל.

לא הכל רקוב.
הטבע, למשל, עוד מכה בסנוורים. לא קניון או פארק לאומי, סתם, הכי בדרך לעבודה ובחזרה: עליות ומורדות בין גבעות ירקרקות, עצים ושיחים במימדי ענק, פה התחלה של מסלול פראי, שם סנאי מנסה לכרסם אגוז כלשהו(בארץ החתולים היו מפרקים אותו תוך שלוש שניות, ומשתמשים בזנב בתור מברשת לשפם). אתמול יצאתי החוצה אחרי הפסקת צהריים לשבת בפינת ההירגעות שמישהו בנה לפני הרבה זמן, ושנראה שאינה מאוכלסת לעיתים קרובות(אין שם מזגן). ארבעה ספסלים, כמה ברושים כלשהם או עצי סקויה, שיחי ערער מסביב, עלים מעוקלי-קונטור שמעמידים פנים שהם-הם חבורת מנדלברוט האמיתית, ותוך שתי שניות שכחתי שאני נמצא בעצם במרכז מגרש חניה. עולם אחר. לתוך המחשבות שהיו לי בהתחלה על הטיול-שאחרי, מתגנב לפת-פתע יעד טיול חדש ובלתי צפוי: ארצות הברית! המנטרה עד כה היתה - את ארצות הברית אני אעשה על הליכון, אבל אולי טיול פה ושם יכול להיות נחמד בכל זאת. הנה, עכשיו מגיע סופ"ש, אולי אנסה איזו גיחה לגבעות הקרובות, מסלולון...