ארץ חדשה

אחרי כל כך הרבה זמן, ניו יורק.

לוקח קצת זמן להתרגל לתחושה המסויימת הזאת, של הרחובות שנושאים אותך הלאה; התחלת ברחוב שלושים והנה אתה בכיכר קולומבוס על חמישים ותשע; עוד קצת, והגעת לסנטרל פארק. והנה המוזיאון ההוא שתמיד רצית לבקר אבל אף פעם לא הספקת, אז, אי אז. הפעם - לבטח תספיק; רק לא עכשיו, כשהאספלט המנצנץ מתחת לרגליך קורא לך הלאה, הלאה. ובאויר יש תבלין מסתורי שמושך אותך קדימה, ואנשים בכל מקום הולכים, באים, יורדים, עולים, לוקחים רכבת - אולי תיקח גם אתה, לכשתתעייף; וחנויות נושאות שפע מנצנץ וקורץ, קרירות ממוזגת בתוכם מגינה מפני הלחות והחום שבסופו של דבר יגיעו גם אליך, יבקיעו דרך המבט החולם, המזוגג. ומוניות צהובות נוסעות בכל מקום, ושוטרי מקוף מסיירים מדי מספר רחובות; וילדים נישאים, אחוזים, רוכבים על אופנים; וכלבים, כל כך הרבה כלבים. מתוכם רבים הם הזעירים, המיופייפים, חלקם מבצבץ מתוך תיקי היד של בעליהם, אחרים ספק הולכים ספק רצים בתנועות זערוריות, מואצות, מגוחכות. מתוך הערפיח שעולה מפתחי האיוורור של התחתית קורא לך קול צרוד להמשיך וללכת, לתור את הארץ החדשה, לתת לעיניים להוביל ולרגליים להיות מובלות, לשים פעמיך למקום אליו נושבות רוחות העיר, מעלה ומטה, מזרחה ומערבה; והידיעה כי זה האי, והאדמה עליו מדודה ותחומה, חסומה ומוגבלת באופן סופי בהחלט, וכל בניין שמוקם מחייב הוצאת עפר במשקל השוה למשקלו, אין בידיעה זו כדי לא להטריד ולא להעיב על החופש הנושב במרווחים החדשים שכמו נגלים בין אבריך, כמעט אברותיך, החופש הגדל והמתעצם, מומחש ומחוזק מתוקף אותה ידיעה, שכאילו באה ללמדך שיעור המתחולל במעבדת ניסויי המרחב: שאם מהמקום הזה, שהוא כבר אינסופי כמות שהוא, בינות לאיסט ריבר ונהר ההדסון, תצמצם בהדרגה חלק אחר חלק, תוריד באבחה רחוב אחר רחוב, שכונה אחר שכונה, עדיין תישאר עם מה שהוא בסופו של דבר אותה אינסופיות, ובנפול בלוק מגורים אחר בלוק מגורים, מאותה כבירות לא תצליח להוריד מספיק כדי לצמצם מימדה ולבטל מוחלטותה, וגם אם תיוותר בסוף ישוב על ספסל אחד, טפח מכל אחד מצדדיך, אי-שם במה שהיה פאתי הסנטרל פארק לפני שהתחיל הניסוי, עדיין יהיה המקום רחב מימדים מכפי שתוכל לדמיין.

שיעור בטופולוגיה של החופש; הומיאומורפיזמים של ההכרה.