(בטח פספסתי כמה עשרות ואני אזכר בהם רק כשאחזור לארץ בבעתה, או בעיטה)
ועד אז, קבלו באהבה את האמבדד הראשון שלי:
- נורית אזהרה מיוחדת באוטו שאומרת שצריך לנפח אויר בצמיגים(באמת! נורית! אויר! זה מזכיר לי את הקטע בסרט מטוגן בו אדם נכנס לרכב, שם מפתח בסוויץ', ומתחיל להישמע דנדון אזהרה. האיש פותח את הדלת, סוגר את הדלת, שם חגורה, מפעיל וישרים, מכבה אורות - כלום - עד שהוא מביט למטה, סוגר את הרוכסן, והדנדון נפסק. האהאהא. אני מתאר את הקטע הזה לעייפה רק בגלל שלא מצאתי אותו ביוטיוב. לעומת זאת, מצאתי קטעים משמחים אחרים. עם כזה מטען תרבותי, מישהו יכול להתפלא שיצאתי ככה?)
- תרבות מוטורית (א'): אפשר לעשות קניות, למשוך כסף, ועוד שלל דברים, כנראה, תוך כדי ישיבה במכונית.
- כולם אומרים לכולם שלום ומה-המצב איך שרואים אחד את השני, אפילו אם זאת הפעם הראשונה ובכלל לא יודעים מי האיש וכמה אנשים הוא רצח ובישל עד שפגש אתכם. אני באופן אישי מנסה לא לדבר עם זרים, אבל לא ממש מצליח לי. ביחוד לוקח זמן להתרגל לזה שכל הבחורות שרואות אותך במשרד מחייכות ואומרות שלום או עושות עם העיניים. מצד שני, זה נכון גם לגבי הגורילות שבהן. נאט'ינג פרסונל.
- תרבות מוטורית (ב'): הכבישים המשובחים והסדר המופתי שבדרך כלל שורר בהם. גורם אפילו לי להרגיש כמו בנדיט דרכים מסומם. שאני לא. כאילו, ממש לא.
- המרחב האישי: אם אתקרב לקבוצה של אנשים שסתם עומדים ומדברים, כבמטה קסמים יבקע בה מבעוד מועד פתח מספיק רחב בשבילי ובשביל עוד שלושה כמוני לעבור. כמובן, מהפעם הראשונה שזה קרה, התחלתי בעצמי לשמור על המרחב האישי של אחרים ולהביא בעיקוף גדול ויפה מסביב לקבוצות. היום מצאתי את עצמי עוקף את המטבח דרך מסדרון מקביל, בזמן ששהו בו שני אנשים!
- כמויות החמאה, הגבינה הצהובה והסוכר שנבזקים בצורה חסרת אבחנה כמעט על כל דבר אוכל שקונים בחוץ. אפילו פרפקט פיתה מצ'פרים את סנדוויץ ההודו-בחומוס שלהם בכמויות נדיבות של גבנ"צ מותכת. האימה.
ועד אז, קבלו באהבה את האמבדד הראשון שלי:
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה