עניין של מקום

הישראלים החיים בניו יורק, קוים לדמותם.
יותר נכון, אלה שחולמים שהם חיים פה, בזמן שהם במקרה בעצם חיים פה. מפגש כמעט מקרי עם שניים בדירה שהלכתי לראות בשכונה הברוקלינאית-פולנית(*) גרין פוינט, החזיר אותי לתקופת דירת השותפים עם יונת ודוני, לפני שתים עשרה שנים; לברוקלין של מעלה ולחיים המרחפים, הפראיים, המאוהבים, המתרגשים, האלימים, הבלתי צפויים; להצהרות האהבה לניו יורק מוחבאות בין קפלי צווארון מורם, כמו-מנוכר, כאילו מתוך התרסה מחציפה כלפי החבר'מניות הישראליות, ובכל זאת - "אני, רק במקרה גר/ה פה עם ישראלים", אז ועכשיו. ובד בבד, הניצוץ בעיניים שאינו יכול ואינו רוצה לשקר, המסגיר את בית הגידול וסביבת היחוס הראשונה, שלמרות משקפי השמש, החברים האמריקאים, המבטא וההתאזרחות הכמעט מושלמת, קובע את מיקומם של רבים, יותר מהחותמת האחרונה בדרכון. והפוזה; כולנו אולי היינו שם בשלב כזה או אחר, מאוהבים בחלק אחר של החלום, של העיר, של החופש, עת מבטינו מתחפרים ברצפת הלואר איסט סייד, מדמיינים שאנחנו לו ריד, לו כל בלטה מזכירה דילר אחר. כולנו לו, או אולי בעצם יוסי(ז"ל), ישראלֵי הגולה הנושאים בדממה לא טיפוסית את הבית ברחובות הכרך המתועד בעולם.

מצחיק איך דווקא(כבר?) עכשיו, הביקור הזה, שבא בתחילתו של גל הפוך, של התרחקות מהבית, מהחברים של נטשה וגלגל"צ, בועט אותי לכמה כיוונים בו זמנית, מזכיר נשכחות, מעביר אותי דרך חור תולעת ובחזרה, משקף ומסכם תקופה של שנים.
מ. ומ. גרים פה כבר שנתיים, אולי יותר. הם הכירו במירק(mIRC) לפני כעשור, אבל נפגשו לראשונה פה בניו יורק. ביקרתי בדירתם עקב נסיעתו של מ. לארץ וחיפושיה של מ. אחר שותף לדירה. היא לומדת אמנות, הוא עובד בכל מיני, בין השאר כמנעולן, אחד המקצועות בו גילו ישראלים פוטנציאל כלכלי לא מבוטל, בעיקר עקב הקלות בה אפשר לתחמן אמריקאים תמימים ששכחו את הצופן לכספת או את מפתחות הבית. הוא חוזר לארץ לאחר שלוש שנות שהיה בלתי חוקית, מה שאומר כנראה שלא יוכל לחזור לעולם. לא נורא? יכול להיות, ויכול להיות שכן. "איזה כאפות לַּפַנים הוא הולך לקבל" חושבת בקול שותפתו, משקפת כנראה את הלך רוחו. העיר הזאת, אני נזכר, קונה לה אחיזה תאוותנית בתוכך. יש הנשארים בה הרבה יותר מהרצוי, הופכים לרוחות רפאים שאינם כאן ואינם שם, כלואים בבועה, מרחפים באיזור הלימבו שבין לבין, בראשם בבואות מתחלפות של כל המקומות בהם היו, טיילו ועבדו, ועל כולם ואת כולם מנצחת ערפילית ניו יורק, שלא מאפשרת לאף אחד מהם כולל היא עצמה להתממש ולהיות תחנת היציאה מעולם ההזיה הפנימית. אני רק רוצה לקוות שהטובים מוצאים את הדרך החוצה, או(מתי מעט?) את הדרך פנימה.
ניסיתי להסביר לשניים למה דירה עם שני חדרי שינה קטנים(אחד ממש קטנטן) לא מוצלחת למרחב פנימי בר קיימא, אבל רק זכיתי למבטים משתוממים. "במילא אנחנו כל הזמן כאן, מה יש לך לעשות לבד בחדר? העיר הזאת מנכרת, עושה לך להרגיש לבד, וטוב שיש מישהו בבית לדבר איתו, לאכול ביחד, לראות טלויזיה, לצאת עם חברים שלו שהופכים להיות חברים שלך". התקשיתי להסביר, אבל משום מה בו זמנית גם שמחתי בדברים. ניסיתי להיזכר מתי בפעם האחרונה חייתי בדירת שותפים בה לא חלמתי(בשעות הקשות!) לבתר ולהקפיץ קלות את שותפי. זה לא היה קשה: לפני שתים עשרה שנים, בניו יורק. ובכלל, עם שותפים: לפני כחמש שנים.

למה בכלל הגעתי לדירת השותפים הזאת, נחמדים ומסבירי פנים ככל שיהיו? מה חיפשתי? האם אלה רק שברי זכרונות אותם אני רודף ומנסה להחיות, או שיש בי רצון ויכולת ליצור תלחים אמיתי בין האני של אז ואני של היום? ניו יורק של אז וניו יורק של עכשיו? התחושה ההיא, שדגדגה בשיפולי הבטן במהלך אותו ביקור, אחוות המהגרים החצי חוקיים, שרודפים תמיד אחרי משהו, נעים מאירוע לאירוע, כמו כוכבי לכת שמחליפים את מוקד הסיבוב עם כל מהלך, מאיצים ומאיטים, התחושה הזאת מציעה תשובה חלקית לשאלה. כולם פה נראים צעירים ממני, עוברת לפתע מחשבה סוררת, אבל אני, כרגיל, נותן לעצמי להיסחף אחר אוסף אינדיוידואליסטים ניו יורקרים עזי מבט וחריפי מבע, ואני מוצא את עצמי חושב על מסע בזמן ובמרחב, על שחזור אהבות עתיקות ותיקון משגים נושנים, כשלפתע אני מתנער. צינה אוחזת בי למרות חמימות הבר ותחושת המלאות שנוסכים בי קציץ הבשר(הוא ההמבורגר) וחצי כוס גינס.

אבל מה באמת אני עושה פה? את מה, או מי, אני מחפש?

==============================

(*) רובע ברוקלין נחלק לשכונות להן עיתים קרובות אופי אתני כלשהו. פולנים, פורטוריקנים, יהודים, סורים, בני שבט הזולו ועוד חיים בדרך כלל בקרב בני עמם, מה שיוצר תתי-סביבות מושלמות לטיולי חוויה אנתרופולוגיים מבלי לעזוב את השכונה. כרגע אני מחפש שם דירה, עדיין לא ברור לי באיזה אזור.