מודה ודארג'ה

גשם יורד עכשיו -

אני מתעורר בחושך שהלך והתגבר בימים האחרונים, שוכב על המיטה פרוש אברים בזמן שדמדומי הכרה מתמקדים לזמן ומקום מוגדרים; קצת כמו כמו לדמיין רעש רוטור של מסוק מתניע. הזמן: בוקר יום שישי, כנראה היום המשמח יותר בשבוע, הוא יום העבודה האחרון לפני הסופ"ש. אתמול ושלשום נפגשתי עם ר. ור., חברים שחזרו מטיול במזרח קנדה וארצות הברית, בדרכם לארץ. מסתבר שיש חיים גם מחוץ לעיר, ושממש ממש עכשיו זוהי התקופה היפה בשנה שנקראת קיץ אינדיאני, בה ניבטים גווני חום, ירוק ואדום מכל עבר (בעיקר בניו אינגלנד שמצפון), בזמן שהעצים מתחילים להשיר עלים לקראת סוף הקיץ ותחילת הסתיו. אני צריך לצאת החוצה להיווכח בעצמי ולא להסתתפק בסרטוני האן-95 של ר., אבל רגע, קודם כל דירה. החיפושים יתחילו ברצינות בסוף השבוע הקרוב, כך החלטתי, וכנראה שמדובר במשימה רמה, מה עוד שבניגוד לרוב העובדים האחרים בחברה, אין לי כוונה לגור במנהטן. לאאאא, 'דוני. ברוקלין הולכת ומקבלת מיקוד בתור המקום הבא לו אקרא בית, ואני כבר מייחל בעוז להימלט מצופרי הכבאיות על רחוב שלושים מערב, במרכז העיר. עכשיו רק צריך להתוודע לשלל השכונות, המחירים ונתיבי התחבורה הציבורית.

אני יוצא מהדירה לרחוב ומתחיל להתקדם בעצלתיים לעבר רכבת הפת' על שלושים ושלוש, מרחק שלושה רחובות ושתי שדרות, בדרך לעוד יום עבודה חסר פשר. הריח של הגשם מזכיר לי דברים חסרי שם, תחושות שקופות חולפות, חיות אוקיאניות אילמות שוחות דרכי באוושת סנפירים, וכרגיל(כרגיל? אפשר כבר להתחיל להגיד כרגיל?) אני טובע בתוך הנוף האנושי ומשתדל לשחרר את הגוף לחופשה, "לצאת למרפסת" ולהשקיף; נותן לעיניים ולראש להוביל את כל שאר הגוף לפנים ולמעלה. ככה סה טוף. ברכבת אני סוף סוף מסיים את תנ"ך הניאון(הלא-ממש-מומלץ), שקראתי בשבוע האחרון, הספר הראשון שאני קורא באנגלית מזה זמן רב. החיים הולכים ונבנים מסביב לשגרת עבודה-שוטטות-קריאה-כתיבה-שיחות טלפון-סקייפ-מיילים וחוזר חלילה, ואני מבין שעוד מעט שוב יהיה היומיום מוצף ברשימות דברים לעשות, המרחב - בחפצים, והראש שלי - במחשבות לא ממוקדות וזמניות; התחושה הראשונה שהיתה לי כשהגעתי לארצות הברית של מקום רב שמתפנה ושל קרקע בתולית, תיקבר מתחת למאמרים שעדיין לא הספקתי לקרוא, רכישות אינטרנט שתגענה בדואר, הזמנות לפגישות ומסיבות, וכמובן עבודה, משמימה וקצרה, יחסית, אבל עדיין תופסת את רוב שעות האור. אני לא יכול שלא לתמוה האם זה מחוייב המציאות או לא, ואם לא - מה כבר אפשר לעשות כדי להישאר ממוקד בעולם רב מוקדי כמו שלנו, שבו כל בחירה שתופסת זמן גורמת לך כמעט אוטומטית לחשוב על הדברים האחרים שיכולת לעשות בזמן הזה במקום מה שאתה עושה עכשי(לכאורה; אני בעצם לא עושה הרבה חוץ מלחשוב על הדברים האחרים. מה שנקרא, קונטקסט סוויצ'ינג). מלכות הפאזי לוג'יק השניה חיה בתוכנו. לעזאזל; אנחנו לא מכונות שפועלות טוב על כמה דברים במקביל - לפחות לא דברים שמצריכים מחשבות מדודות ועמוקות. שזה רוב הדברים החשובים, אם מתעכבים על זה לרגע. אנחנו הופכים להיות נוירוטים, מאבדים את היכולת מדיטטיבית הטבועה בנו מלידה; פלא שיש כל כך הרבה סבל ככל שעולה רמת החיים ואיתה תרבות הפנאי? יותר מדי בחירות שאפשר לעשות; לעזאזל. ובעצם, כנראה שאין חדש תחת השמש. בספר הלפני-אחרון (והמומלץ!) שקראתי, עושה הנפלאות מלובלין, מחליט בסוף הגיבור (זהירות! קלקלן!), פושטק רציני בעברו, להקים מסביב לעצמו חומה ובה סדק אחד דרכו הוא אוכל, שותה, מקבל תלמידים ומדבר עם אשתו(מדבר וזהו, תעיפו את המחשבות המטונפות שלכם מהבלוג הטהור שלי!) - כדי שיוכל לשבת במשך היום וללמוד תורה, להוציא מראשו את מחשבות העבירה המרובות, להתיישר. קול טהרני כלשהו בתוכי אומר "ישר כח, איפה נרשמים?" למקרא הדברים, אבל אז אני נזכר בנסיון פתטי-משהו לחסוך כסף על ידי ביטול כרטיס האשראי(מישהו שאני מכיר, חבר; בעצם לא, לא חבר. מכר. מישהו שאני מכיר, נו! היכרות טובה, אם כי. למדי).


כאמור, בשני הערבים האחרונים יצאתי למקומות פופולרים בסוהו, באדיבות המבקרים המאלפים (כמו גם דרי קרת אחרים, הממתינים למכתמם שיבוא ביום מן הימים), והתחלתי לרשום ברצינות בפנקס השחור עוד שמות מקומות לביקורים עתידיים. לרגע עוברת מחשבת עיוועים בראשים לתעד אותם כאן, להפוך את הבלוג הזה לבלוג אורבני ניו יורקי ישראלי, ולזכות בתהילת עולם ובמליוני-צביליונים של בישליקים וירטואלים; ברם, ההיבטים המעשיים של תחזוקת בלוג עירוני (יציבות, סדירות, מחוייבות), גם אם הייתי חושב שיש אתגר של ממש במשימה הכבירה, רחוקים כרגע ממידותי מרחק רב. לא, אני מעוניין להמשיך ולהשביע את תאבוני לכתיבה ואת תאבונם של מתי מעט, חברים אמיצים, שורדים מלידה, לקריאה.